צירוף מקרים נדיר הסמיך את ההודעה על השלב הבא בקריירה של סטנלי פישר, לפטירתו של אריאל שרון. צירוף מקרים, ואולי יותר מזה, חיבר בין שני האישים כשאריאל שרון, אז ראש הממשלה, מינה את פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל. ועכשיו, ביום ו', הוכרז על החלטת אובמה למנות את פישר לתפקיד סגן יו"ר הבנק הפדרלי  של ארה"ב, ובשבת, אריאל שרון נפטר.

מעברו של פישר מתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בישראל לתפקיד כלכלי-ממשלתי בכיר בארה"ב אינו מן האירועים השגרתיים. מעבר כזה לא היה עולה על הדעת בעולם שלפני שנות ה-80 של המאה שעברה. מעבר כזה לכאורה מצהיר על השתחררותו המוחלטת של הבנק המרכזי מאינטרסים לאומיים, או על היעדר מוחלט של ניגודי אינטרסים בין המדינות השונות השואפות כולן רק ליעד אחד – יציבות פיננסית עולמית.

תפישה זו, הנראית במבט ראשון חדשנית, מזכירה את סיפורם של אנשי הכספים היהודים באירופה של המאה ה-18 והמאה ה-19. משפחות רוטשילד, אפרים ואפרוסי ניהלו בנקים רב-לאומיים גדולים, והתפרשו על מספר בירות באירופה. ראשיהן, כמו נגידי הבנקים המרכזיים היום, שימשו כמממני מלכים ושליטים אחרים. חלקם היו בעלי זיכיון להטבעת המטבע הלאומי. אחרים הנפיקו את אגרות החוב הממלכתיות. כולם היו יועציהם הכספיים של שליטי אותה תקופה. כולם היו חזקים מממשלות המדינות שבהן הם חיו. כולם היו על-לאומיים.

המודל הזה של היהודי הבנקאי הקוסמופוליטי, האיש שכל העולם בכף ידו, עמד בוודאי לנגד עיניו של שרון במאי 2005 בבואו למנות את סטנלי פישר לנגיד. שרון, כך ניתן לשער, הורשם מהישגיו ומקשריו המקצועיים של פישר. שרון בוודאי גם שמע על ניסיונותיו של פישר להשתלב באקדמיה בישראל, ועל מסירותו למדינה.

עם זאת, נדמה שלשרון הייתה גם סיבה נסתרת למינוי של איש שאינו אזרח ישראל. שרון, בהיותו שר התעשייה והמסחר בשנים 1984 עד 2000, פיתח מודל ניהול כלכלי משלו. פורום של אנשי משק בכירים, אנשי אמונו, התכנס לעתים קרובות אצלו במשרד או בחווה. שרון האזין לפרטי הפרטים שהם סיפרו, ודרכם למד מה קורה. על פי אפיו, הוא התרכז בעיקר במערך הכוחות. ומערך הכוחות, כך הוא יכול היה להתרשם, קורא להביא אדם מבחוץ לבנק ישראל. אדם שלא שרוי כאן בביצה יהיה פחות נתון ללחצים, ויוכל להגן על יציבותה הפיננסית של המדינה יותר ברוגע.

בדיעבד, נראה שחושיו החדים של שרון לא הטעוהו. פישר לא התיימר לפתור את כל בעיות כלכלת ישראל, אבל את ליבת תפקידו הוא מילא במיומנות אלגנטית. תוך כדי מילוי התפקיד, הוא התוודע למורכבות ניהולו של משק קטן ופתוח. אבל אולי בגלל מעמדו הבינלאומי המחייב, הוא לא העז לנקוט כאן בצעדי מדיניות חדשניים. הוא נשאר בתחום המקובל של רכישת מטבע זר והגבלה סמלית של תנועות ההון.

במבט לאחור, לעולם תיוותר השאלה כיצד שרון יישב לעצמו את הסתירה בין תפישתו הלאומית המתבדלת בנושאי ביטחון ומדינה, לבין הגלובליות הכלכלית שפישר מייצג. מה הוא אמר לעצמו על ריבונות מדינית ותנועות הון חופשיות, או על ריבונות מדינית וחופש יבוא.

אבל שרון, כמו שרון, מעולם לא הטריד את עצמו בסוגיות כאלה. סוד כוחו היה התמרון במקום וברגע. במבט לאחור, המפגש בין שני האישים האלה, גם אם לא הביא את הגאולה לכלכלת ישראל, היה בכל זאת אחד מאותם סיפורים מרתקים ורבי-משמעות של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***