הם שינו את הכללים. תקציב 2015 יגדל ב-2.6% לעומת קודמו במקום בקצת פחות מ-4%, כפי שהיה נראה קודם. חייבים לומר, ויסות התקציב הוא זכותה וחובתה של כל ממשלה. באופן אידיאלי הוא אמור להיעשות בתיאום הדוק עם הדרג המקצועי ובשקיפות לציבור.

כללי תקציב. היסטוריה והסבר

הכל התחיל עם התפרעות האינפלציה בשנות ה-70 וה-80. היא הובילה לניסוחו של הקונסנסוס הוושינגטוני במחצית השנייה של שנות ה-80. עשר הנקודות, שהפכו למעין מניפסט של ממסד הכלכלה האמריקאי, נפתחו בהסכמה על שמירת גירעון מוקטן יחסית לתמ"ג.

בהשראת אותו קונסנסוס, נכתב חלקה הכלכלי של אמנת מסטריכט בראשית 1992. הוא נכנס לתוקף לקראת השקת האירו בראשית 1999. עיקרי מסטריכט קבעו שיעור גירעון תקציבי שאינו עולה על 3% מהתמ"ג, ושיעור חוב ציבורי שאינו עולה על 60% מהתמ"ג.

אצלנו, חלחלה לראשונה רוח מסטריכט ב-1991. זה היה בחוק הפחתת הגירעון התקציבי 1992 עד 1995. מאז, שונה התוואי הפוחת פעמים רבות. יעדו הנוכחי הוא 1.5% ב-2019 והלאה. שינויי התוואי התכופים מצביעים על חולשת החוק. אבל דבר אחד בכל זאת הוא בכל זאת משיג בעזרתו: התכוונות לשיעור גירעון שאינו עולה על 3% מהתמ"ג.

הקטנת הגירעון מסייעת לכיווץ חלקו של החוב הציבורי בתמ"ג. חלק החוב אמנם אינו קבוע בחוק, אך רוח מסטריכט שורה גם עליו. היום הוא נע סביב ה-70%.

כללי הוצאה. היסטוריה והסבר

במקביל לחוק הפחתת הגירעון, ולחתירה לחוב מוקטן, הופעלו בישראל גם כללי הוצאה בפרקי זמן שונים. מטרתם המפורשת לאורך שנים הייתה הקטנת חלקה של ההוצאה התקציבית בתוצר. כללי ההוצאה נקבו בשיעור גידול הוצאה שנתי מוגדר, לעתים נמוך משיעור גידול האוכלוסיה הרב-שנתי, ובתקופת 2010-2007 שווה לגידול האוכלוסיה הרב-שנתי (1.7%). הצמדת קצב גידול ההוצאה לקצב גידול האוכלוסיה באה לקבע את ההוצאה התקציבית לנפש ברמה שנבחרה. אך היא עדיין שמרה על הקטנה עקבית ביחס ההוצאה לתוצר, משום שקצב גידולו הממוצע של התוצר (3.6% לשנה בתקופת 2012-2000) גבוה בהרבה מקצב גידול ההוצאה.

שינוי מהותי בגישה הוחל במארס 2010. אז נחקק כלל הוצאה חדש. הסברו המפותל של אגף התקציבים לכלל החדש לא הבהיר במפורש את מטרתו. הוא סב סחור-סחור סביב יחס ההוצאה לתוצר בישראל, שיורד בתלילות כבר הרבה שנים, ונמצא עכשיו בקצהו הנמוך של סולם OECD.

בפועל, כך נראה, מטרת כלל ההוצאה של 2010, אותו כלל שהושלך אתמול לגרוטאות, היא הגדלת חלק ההוצאה בתוצר תוך שמירה על גירעון ממושמע, ועל ירידת יחס החוב הציבורי לתוצר. לשם כך, חוברה נוסחה די מצחיקה לחישוב שיעור גידול ההוצאה השנתי. מצחיקה, משום שהיא מתיימרת לאחוז את המקל בשלושת קצותיו: גירעון, הוצאה, חוב. מצחיקה משום שאחד המשתנים בה היה קודם ממוצע גידול התמ"ג השנתי לעשור, ועכשיו, לאחר השינוי, הוא ממוצע הגידול לשלוש השנים שחלפו. האם גידול ממוצע לתקופה כלשהי בעבר הוא בסיס אוטומטי לתחזית? ואם כן, איך זה שמחליפים אותו בשליפה עכשיו? נוסחה מצחיקה, גם משום שנפתלותה לא מאפשרת לראות בפשטות לאן היא תוביל בכל מצב. ולנוסחה פוליטית זה ללא-ספק חיסרון גדול: להיות לא-פשוטה-ולא-מובנת.

כללי הוצאה. אמנה באין-אמון       

כפי שמצטייר עכשיו, כלל ההוצאה של 2010 היה תרגיל אלגנטי של הדרג המקצועי בממשלה. אלגנטי כל כך, שגם הוגיו לא קלטו את מלוא משמעותו. מיותר לומר, כי ראש הממשלה ושר האוצר לא הבינו שמץ ממנו בהתחלה. אבל עכשיו, כשהם עמדו מול גידול הוצאה מוגדר, הם חתכו כפי שהם רוצים.

כך או כך, זה שוב אותו סיפור על חתימת אמנה באין-אמון. בנק ישראל חושב שנכון להפוך את המגמה, ולהגדיל בהדרגה את חלק ההוצאה בתמ"ג. נתניהו, בתמיכת האוצר, דבק בעמדתו הקוראת להרזות עוד את המגזר הציבורי. האם ויכוח כזה ניתן להכרעה בעזרת תרגיל חישובי מבריק. או שזה  אחד מאותם רגעים שבהם כלכלנים חייבים להתייצב פנים-אל-פנים מול הציבור ולומר במפורש את דעתם.

לומר שהם בעד הגדלת ההוצאה בתוואי רב-שנתי,  בשיעור גבוה משיעור הגדלת התוצר. ככה בפשטות, בלי נוסחה מסתורית. לומר שהם עומדים מאחרי הקביעה הזו גם אם היא מחייבת העלאת מס. לקרוא בשמם של המסים שניתן להעלות. להודות באשמה:  זו כלכלה פוליטית. כל כלכלה היא כלכלה פוליטית. ואיך אפשר לנהל כלכלה פוליטית באין-אמון.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***