לפני שבועיים וקצת, דיברתי בכנס של מרכז אדוה. כותרת הדיון הייתה "האם משהו השתנה? המחאה הכלכלית והמדיניות החברתית".
במוקד הכנס עמד דו"ח יסודי וממצה של מרכז אדוה, שנקרא "נס גדול לא היה פה, על המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, 2012-2009". הדו"ח חובר על ידי ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה, בהשתתפות גיא פדה, ירון דישון ועדי סופר.
את הכנס הנחה פרופ' יוסי יונה, ולאחר פתיחה שלו הוצגו עיקרי הדו"ח על ידי שלמה סבירסקי. ד"ר וורנר פושקרה, מנכ"ל קרן פרידריך בישראל, ח"כ סתיו שפיר, ח"כ אילן גילאון ואני הגבנו על הדברים.
בדבריי, הסכמתי עם הניתוח בדו"ח: נס גדול לא קרה פה – בכלכלת ממשלת נתניהו השנייה. קצב הצמיחה כעת הוא כ-3.5% לשנה, והוא עומד לגלוש למדרגה נמוכה יותר.
הדגשתי גם כי הציפייה שממשלת נתניהו תעשה עבורנו את העבודה, אינה מציאותית. נתניהו אינו שותף לחזון שלנו, ואינו מאמין בצורך בשינוי מהותי בכלכלת ישראל. הוא, בכל מאודו, דבק בכלכלה שלו.
על כן אין לחפש את הישועה ב"חזרתה בתשובה" של הממשלה הנוכחית בעקבות המחאה. שינוי כלכלי מהותי יגיע רק דרך שינוי פוליטי: הקמת קואליציה של שמאל-מרכז שתקים בהדרגה כלכלה אחרת.
את הצגת דבריי בכנס, ניתן לראות ולשמוע בקישור שלמטה:
http://www.youtube.com/watch?v=3ztxkCMc5r0
באותו דף אפשר להיכנס גם להצגתם של המשתתפים האחרים.
עידן השוק החופשי 
את אומרת בהרצאה שהמדינה לא מתערבת, בהרגשה שלי היא מתערבת יותר מדי וממסה יותר מדי את אלה שמשלמים את כל ההוצאות המנופחות, בגלל זה גדל הגרעון. הגדילו את תקציב הביטחון (יותר כסף לאנשי הביטחון ומקורביהם), משכורות השוטרים כמעט הוכפלו, הרופאים, העובדות הסוציאליות, משרד החינוך גדל התקציב, כל עובדי המדינה קיבלו העלאות. ההשקעה בתשתיות הכבישים היא מאד גדולה-רואים את זה בשטח. אני אישית לא מכיר חברים שעובדים בכבישים כל הכסף הזה זורם לחו"ל ולמתווכים. אנחנו לא ארה"ב של שנות ה-30 שיכולה להעיר את המשק בהגדלת תקציבים לפיתוח. כל הגדלת תקציב רק יעביר כסף למקורבים לצלחת, והשכירים והעסקים הקטנים ישלמו את ההוצאות והריביות על הגירעונות.
אהבתיאהבתי
רומן,
קודם כל, כעובדה, המדינה מתערבת הרבה פחות מבעבר, והבאתי את הנתונים על כך בהרצאה. נתונים מלאים יותר תוכל לראות כאן באתר בקטגוריה מסים ותקציב (בטור צד).
שנית, אתה צודק, כשהיא כבר מתערבת היא עושה זאת באופן הכי לא-נכון והכי פחות תורם לרווחת הכל. כמו, למשל, ההשקעה בכבישים שהזכרת שגם אינה מגובה בתכנון תחבורה לאומי. גם על זאת תוכל לקרוא לא מעט בקטגוריה שהזכרתי.
אהבתיאהבתי
נדרשו לי כמה ימים לארגן עשרים דקות עם קשב מלא, אבל סוףסוף, יום ראשון בערב, הילדונת מדליקה אורות מחוץ לבית והזמן הגיע.
אז קודם כל תודה על השיתוף ונהניתי לשמוע את דברייך.
ובנוסף, נדמה לי שיש בישראל (בשונה מאשר בארה"ב) שני דברים חיוביים מאוד, שיתרמו לשינוי החיובי, המשמיל: הראשון הוא הגודל (או יותר נכון, הקוטן). יש מעט יחסית שכבות ניהוליות במערכת, וקל (יחסית) ליצור שינויים. (יחסית, למשל, לספינה הענקית של ארה"ב.)
השני, החשוב יותר, הוא שהתרבות דוברת העברית נולדה מתוך מהפכת-שמאל; העברית הארצישראלית נולדה מתוך תפיסת שמאל/שוויון/צדק-חברתי. כלומר, יש בעברית את תבניות המחשבה (צרכנייה קואופרטיבית, למשל; בית משותף, כולל ועד בית וכיו"ב; קואופרטיב אוטובוסים; ועוד) שקיימים הרבה פחות בתודעה של העולם דובר-האנגלית. כלומר, קיימים נתיבים לתוכם אפשר יהיה לתעל את האנרגיה דורשת השינוי; בארה"ב הנתיבים האלה קיימים פחות, לדעתי, או נמצאים הרבה יותר עמוק מתחת למודע הנוכחי.
אני לא בטוחה לגבי שפות אחרות, אבל אני *כן* בטוחה שהמלים והתרבות משפיעות על התודעה ושהתודעה משפיעה על הפוליטיקה – ואז באה הפוליטיקה ומשפיעה על המציאות. ורצוי מאוד, לטובה.
אהבתיאהבתי
שונרא,
מסכימה עם התרשמותך על תודעת השמאל הסוציאל-דמוקרטי המובנית בהיסטוריה של ישראל. עם זאת, שיוכה הפוליטי (מפלגת העבודה וההסתדרות) גם עורר ראקציה נגדה בתקופה מסויימת. נדמה לי שהדברים משתנים עכשיו.
אהבתיאהבתי