סופו הפוליטי של סיפור א-פוליטי

היה זה בשנות ה-70. האינפלציה התעוררה פתאום. מ-1973 ל-1983, קפץ מדד המחירים לצרכן של מדינות OECD  בקצב ממוצע של כ-11% לשנה.

מדוע דווקא אז? זו באמת שאלה טובה. ואין לה תשובה, כמו לכל השאלות הטובות. ניתן רק לומר במאמר מוסגר: בשנות ה-70, עברו שנות דור מאז סיום מלחמת העולם השניה. הדור החדש, שלא ידע מקרוב את הזוועה, אולי נתן דרור ליצריו יותר מאשר קודמו, אולי התאמץ פחות לשמור על אורח חיים ציבורי בריא.

כך או כך, מנהיגי שנות השבעים והשמונים ידעו שאינפלציה היא מחלה קשה. הם נאבקו בה בכל האמצעים המקובלים. המאבק באינפלציה לווה בשינוי כלכלי אדיר. אותו שינוי שהיום מכונה "המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה". המאבק באינפלציה לווה גם בשינוי פוליטי מהותי: החלפת השלטון בעולם המתועש מממשלות של סוציאל-דמוקרטיה לממשלות ימין כלכלי ומדיני.

הסיפור המתואר לעיל לא פסח על ישראל. גם אצלנו זינק מדד המחירים לצרכן בשיעור דו-ספרתי בשנת 1970. מאז הוא דילג במדרגות, אל מעבר למדדי מדינות המערב, עד לשיא של 445% בשנת 1984. המאבק באינפלציה, בכל מקום ואצלנו במיוחד, מיקד את תשומת הלב לגירעון תקציב הממשלה. גירעון תקציבי גדול, יחסית לתוצר, נחשב לאחד מצינורות ההזנה של האינפלציה. החלה מגמה של קיצוץ הוצאות הממשלה.

בלהט התיקון, עברו מהתמקדות בגירעון להתמקדות בהוצאה. זאת, מבלי להבחין שהמחויבות לגירעון מוקטן אינה בהכרח מחייבת הקטנת הוצאה. אפשר, במקום לכווץ את ההוצאה, להרחיב את ההכנסה בעזרת גביית מסים נוספים.

נראה פשוט, אך מתישהו בתוך העשייה, נהפך היעד של גירעון מוקטן לחיזיון דתי של ממשלה-מעוטת-הכנסה-ומעוטת-הוצאה, או מה שידוע היום כ"ממשלה קטנה". בישראל, משקל ההוצאה הציבורית בתמ"ג, שהיה 80% בשנת 1975, נפל ל-42% בשנת 2012. הקטנתה של הממשלה אינה בעלת משמעות כספית בלבד. פירושה גם "ראש קטן" וויתור על מנהיגות.

כשחוזרים לאחור, למהלך ההיסטורי השלם, מוצאים כי הוא מאופיין בהאטת הצמיחה בו-זמנית לכיווץ הוצאת הממשלה מאז ראשית שנות ה-70. כדי לא לשקוע, החלו במדינות רבות להסתמך על יכולתו של הבנק המרכזי לעודד את הפעילות. הבנקים המרכזיים נקראו להציף את השווקים בכסף. במקביל, הם הורידו את הרבית המוניטרית שלהם, שעל פיה מתיישרות כל הרביות העסקיות.

הגדלת כמות הכסף, שהונעה על ידי פעולה יזומה של הבנק המרכזי ("הדפסת כסף" בלשון העם) סייעה להחזיק את הפעילות הכלכלית על פני המים. ניתן להשיג תוצאה דומה על ידי הגדלת הוצאתה של הממשלה. גם היא פעולה מרחיבה, הנסמכת על מנגנון שאינו זהה לזה של הדפסת כסף. הגדלת כמות הכסף אינה מכוונת לתחום מוגדר. היא, לכאורה, עוזרת לכל מי שנזקק למזומנים. הגדלת ההוצאה התקציבית תמיד כרוכה בהתערבות מוגדרת של הממשלה: בניית דיור ציבורי, תמיכה בתעשייה, העלאת קצבת האבטלה ועוד יזמות כאלה.

המוגדרות הזו גורמת לסיווג ההוצאה התקציבית (וגביית המס המקבילה לה) בקטגורייה של התערבות פוליטית. זאת, משום שבאופן מכוון ומודע היא משנה את דפוסי הצמיחה ואת התחלקות הכנסות. הגדלת כמות הכסף, לעומתה, נחשבת א-פוליטית, משום שחלחולה למשק אמורפי יותר. ומי סופר את השפעת ההצפה בכסף והורדת הרבית על מחירי נכסים – כגון נדל"ן, קומודיטיס וניירות ערך. רווחי הספקולציה בנכסים אמנם מגיעים לידי קבוצה קטנה וסגורה. אך זאת באופן "א-פוליטי", כמובן.

ההפרדה בין מדיניות תקציבית למדיניות מוניטרית קיבלה גם ביטוי מוסדי. הבנק המרכזי הפך להיות המופקד הבלעדי על המדיניות המוניטרית. הבנק המרכזי הוא, בעצם, מוסד ממוסדות המדינה. אך בגלל העצמאות המסויימת המוקנה לו, הוא נתפש כגוף מקצועי-א-פוליטי. ניתן לראות עכשיו איך התהליך ההיסטורי הגדול שהחל בשנות ה-70, הוא במהותו תהליך של העברת אחריות מהגוף הפוליטי המוצהר של המדינה (הממשלה) לגוף שלכאורה אינו פוליטי.

המשבר הפיננסי שנפתח ב-2007, גרר את התהליך ההיסטורי המתמשך להקצנה. תמיכת הממשלות בגופים שקרסו הופנתה בעיקר למגזר הכספים. שוקי ההון הוצפו בכסף, הרבית המוניטרית קרובה היום לאפס בכל מקום. לאיש אין מושג כעת איך גומלים את העולם מההתמכרות לכסף קל, מבלי לבלום את הכלכלה כולה.

כולם מבינים שנדרשת הסתכלות חדשה. לכולם ברור שזה ייגמר במשבר ועוד משבר, מי יודע עד מתיי. משבר בדרך כלל מעורר שינוי פוליטי. מה פוליטי. אנחנו בעידן מדעי א-פוליטי. איך הגענו לפוליטיקה פתאום.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

12 מחשבות על “סופו הפוליטי של סיפור א-פוליטי

  1. שלום
    אחת מהדרכים לעוות את מערכת הכלכלה היא "שיפוץ" המדדים של האינדקסים המסמנים אינפלציה נטיות אינפלציוניות וכ"ו. לפני שנים הייתי מעורב בקביעת אחד הסלים של הלשכה המרכזית….
    מאז אני מטיל(ה) ספק במדדים אלו. הנה שאלה. נניח שאתה-את חיים בשכירות, אוכל(ת) פלפל ושותה מיים. בחמש השנים האחרונות הוצאות הקיום שלך יותר מאשר הכפילו עצמם, זה בדוק. מתי למשל שמעו בישראל (מאז קום המדינה) תלונות על "מחיר" המים לצריכה ביתית? לא ניתן היום לקיים גינת נוי בעיר בעלות סבירה. פלפל הכפיל מחירו ושכירות בת"א ? הצחקתוני. כנוסע(ת) בתחבורה ציבורית, הנה שמעתי אתמול באטובוס בתל-אביב דיון על אינדקס ופלפל. על תופעה זו דיבר מישהו בכנסת?

  2. רני,

    מדד המחירים לצרכן, בהכרח, חותר לייצג את הצרכן ה"אופייני". אצלנו, זה הצרכן שצורך את סל המחירים הממוצע. ברור שעצם בחירת הסל המייצג יוצרת הטיה, אבל אי אפשר לחשב מדד לכל אחד. כמובן שלפעמים עלולות להיכנס למדד גם הטיות מכוונות.

  3. תודה
    אכן "אי אפשר" אבל "האי אפשר" זה כמו עוד "אי אפשרים" אחרים, למשל העדר חובת דיווח כללית למס הכנסה עבור כל תושבי ישראל, פוגע בחלק ונותן פרס לחלק ורצוי להיות מודעים לכך.מי שמגדיר את סל הפריטים הממוצע ומי שמגדיר את המחיר הממוצע לכל פריט קובע את המדד. באשר ל"אמת" של ממוצעים כלכליים ההבדל בישראל בין המשכורת הממוצעת לחציונית הנו דוגמה מובהקת לבעיתיות מסוג זה. משום כך אני טוען כי האמירה שאין אינפלציה אינה מדויקת עבור חלקים גדולים באוכלוסיה הישראלית. אם החזרת ההלואה שזוג לוקח לקניית דירה ראשונה היא חלק משמעותי בהוצאה המשפחתית האינפלציה במחיר הדיור משמעותית מאוד עבור פלח זה של האוכלוסיה.

  4. רני,

    מסכימה לגמרי עם טענתך לגבי חובת דיווח במס הכנסה. גם לא נזקקים לחובת דיווח כללית, הקבוצה הרלוונטית מבחינת מיסוי מוגדל ממילא מחויבת בדיווח במס הכנסה. צריך רק להסיק את המסקנה הנכונה מעובדה זו.

    מסכימה גם עם השאלות שאתה מעלה לגבי המדד. אכן, ישנה שאלה בסיסית אם להתייחס לסל ממוצע או לסל חציוני (ולמה לא לסל השכיח?). לא חושבת שיש לזה תשובה חד-משמעית. למיטב זיכרוני, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כן מפרסמת את המדד לפי עשירוני הכנסה, לא זוכרת באיזה תדירות, אבל כדאי שתבדוק. לגבי דבקותה במדד לפי סל ממוצע: הלמ"ס בדרך כלל מנסה להתאים את עצמה להגדרות ולשיטות המדידה הבינלאומיות המקובלות. גם זה (ההשוואתיות) הוא שיקול שאסור לזלזל בו בעולם פתוח לסחר בינלאומי ולתנועות הון.

    ובאשר, לעניין הדיור במדד. הוא אכן מורכב: שינו את שיטת המדידה של מחירי הדיור לפני עשר עד חמש-עשרה שנה. אני לא בטוחה שהשיטה החדשה טובה יותר ומשקפת יותר מהשיטה הקודמת.

  5. תמר, ברשותך אני רוצה לחזור לשורות הפתיחה ולשאול אותך ככלכלנית מה דעתך על ההסבר של אסתר אלכסנדר לאינפלציה הסטגנצית של שנות ה-70? חשבתי שההסבר שלה הוא ההסבר הרציני ובעצם ההסבר היחיד לתופעה. ממך אני מבין שטעיתי…

  6. אודי,

    קודם כל איני יודעת מה הבנת משורות הפתיחה שלי. אז כתוב את זה במפורש, והסבר לי איך זה סותר את ההסבר של אסתר אלכסנדר, ואוכל לענות לך.

  7. במהלך הפגנות ה"מחאה החברתית" טרחתי וביקשתי מהלמ"ס מדד לפי עשירונים. עבודה כזו בוצעה פעם אחת ע"י מכון אדווה. התשובה היתה שזה "מורכב ומסובך".
    ההסבר להעדר אינפלציה הוא פשוט. המצב משרת את העשירונים העליונים. השכר נשחק ללא צורך להעלות את המשכורת. מישהו אי שם למעלה נהנה מזה ומעביר את ההוראות ללמ"ס לשנות את חישוב המדד כל שנה וכך הממשלה נמנעתת מתשלום תוספת יוקר.

  8. עופר,

    למיטב זיכרוני פורסם בעבר מדד לפי עשירונים על ידי הלמ"ס. אני לא זוכרת באיזו תדירות – רבעונית או שנתית. אני מניחה שאפשר לשחזר את המידע הזה באתר הלמ"ס, או על ידי פניה לאנשים שעסקו שם בתחום הזה בעבר.

    וחוץ מזה, אני לא מציעה לך להתגעגע לאינפלציה (אם אתה שכיר, מקבל קצבאות או פנסיונר). איני רוצה לפתוח את הדיון הזה כאן עכשיו, אבל שאל כמה אנשים שחיו כאן בשנות ה-70 וה-80 ותשמע סיפורים.

  9. לדעתי אף פעם לא פורסם מדד כזה אני חושב שאת מתייחסת לעבודה שעשה מרכז אדווה או למה שפירסם משרד האוצר בתקופת ההפגנות. לדאבוני אני מבוגר מספיק לזכור את תקופת האינפלציה. ביטול הכלים שפותחו בתקופת האינפלציה (תוספת יוקר למשל שלא שולמה משום מה לאורך לפחות 5 שנים אחרונות) הביא לשחיקה ענקית בשכר בעיקר של העשירונים התחתונים ולהפעלת המדד המסובך (אם לא שיקרי) של השנים האחרונות. מספיק להסתכל על טבלאות המדד המפורסמות באתר ולראות את שינויי הבסיס כל שנה או שנתיים כדי להבין שהמדד מסתיר משהו.
    אני לא רוצה לגרור אותך להיות המגן על הממשלה אבל לדעתי המדד ומערכת המיסוי הם כלי עיקרי של השכבות הגבוהות לרווחים עצומים. אותו הכלי שהאינפלציה נתנה להם בשנים שהציבור לא היה מוגן מפניה. קצת קונספירטיבי אבל… זו דעתי

  10. עופר,

    אני כמעט בטוחה שכן פורסם מדד כזה, וכאמור, לא בעיה לברר – גם על ידי פניה ישירה ללמ"ס.

    ולטענתך השניה: איני מגינת הממשלה, אתה בעצמך אומר שהייתה בעיה באינפלציה הגדולה, וגם הכלים שהגנו אז חלקית (ובהחלט רק חלקית) נשחקו מאז במידה רבה. וכן, נכון, המדד ומערכת המיסוי הם כלים פוליטיים. אז, קודם כל, צריך מיומנות מקצועית כדי לנתח אותם נכון. ובנוסף, אינטגריטי אף פעם לא מזיק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s