יוחזרו הקשים לבקבוקים במפלגת העבודה

כשאני מנסה להסביר לאנשים צעירים מה זה לגדול בתוך מפא"י ההיסטורית, הם לא ממש מבינים. קשה להעביר תחושות מדור לדור.

אני גדלתי בקרביים של תנועת העבודה. כל השכנים מסביב היו חברי מפא"י או מפ"ם. החברים, שהתנדנדו אתי על ענפי הגויאבה השכונתית, היו בנוער העובד או בשומר הצעיר. טיולי התנועה היו מרכז הוויתנו – עד היום אני שואלת את עצמי מדוע השומר הצעיר עלו למוחראקה בגיל 9, וראו- משם-את-כל-עמק-יזרעאל-על-כף היד, ואנחנו לא.

הורינו, כמובן, היו מעורבים בכל מעשינו. הם עמדו לצדי הכביש כשצעדנו עם לפידים בחנוכה לכבוד המכבים הגיבורים. הם דאגו שתהיה לנו חולצה כחולה עם שרוך, לפני כל בגד אחר. והם גם היו פעילים במפלגה.

אחת מתמונות ילדותי, הצפה מפעם לפעם לנגד עיניי, היא תמונתה של ברכה השמנה ביום ביקור של מישהו מ"המפלגה" בסניף המקומי. ברכה הייתה מופקדת על הטמנת הקשים בבקבוקי האורנג'אדה והטמפו. היא יצאה מביתה שעות לפני האירוע, לבושה בשמלתה הטובה. חיוך של אושר הבהיק את שיני הזהב שלה.

נזכרתי בברכה השמנה במהלך הבחירות לרשויות המקומיות. אצלנו, במבשרת ציון, הוחלף מועמד המפלגה לראשות המועצה שלוש פעמים בשבועות שלפני הבחירות. מצע המועמד הסופי התעלם מהבעיה הכואבת של תושבי היישוב ופרוזדור ירושלים כולו. 60 אלף איש – כולם עומדים להיות מנותקים מכל גישה קרובה לתחבורה ציבורית למרכז הארץ. זאת, בעקבות תכנון לא מתחשב של רכבת תל-אביב-ירושלים ושל כביש מספר 1 המתחדש. כתוצאה מכך, רבים מחברי מפלגת העבודה אצלנו, ובתוכם פעילים מרכזיים בסניף, נתנו את קולם למועמד הליכוד למועצה המקומית, שכן היה לו מה לומר על רכבות וכבישים. הבחירות למועצה הן אמנם בחירות אישיות, ולכאורה לא מפלגתיות, ובכל זאת.

תחושת הנטישה, שליבתה את התגובה הקיצונית הזו, לא התחילה עם סיפורי הרכבת והכביש. היא התעוררה עוד קודם לכן. כבר מספר שנים שלא מתקיימת כל פעילות בסניף המפלגה המקומי. ראשי המפלגה לא טורחים לבקר בו. זאת, בניגוד לקשר אינטנסיבי שהתקיים בעבר בין פעילי הסניף לבכירי מפלגת העבודה.

עצמת הקשר בין מוסדות המפלגה לחברי הסניפים היא בעיניי אחד הסמנים החשובים לבריאותה של מפלגה. ידידיי הצעירים מרבים להתלבט בכנות מהי סוציאל-דמוקרטיה ומיהו המנהיג הסוציאל-דמוקרטי האמיתי. אני כבר פחות נחרצת בדברים האלה. ישנן אין-ספור הגדרות לסוציאל-דמוקרטיה. חשים בעצמות מה כן ומה לא, כשמתחבטים בשאלות יומיומיות.

דווקא הדברים הקטנים, הבעיות הכאילו פעוטות, הם שמחדדים לנו את ההגדרה. וזה בדיוק הדבר שבגללו הקשר בין הנהגת המפלגה לסניפיה הוא כל כך משמעותי. הסניפים הם אלה שיכולים להעביר להנהגת המפלגה את תחושות השטח לגבי יוזמת תחבורה כוחנית, והידרדרות התחבורה הציבורית. הסניפים הם אלה המדווחים הכי מקרוב על מציאות החיים הקשה: אבטלה, תעסוקה לא-יציבה, הפרת זכויות בסיסיות של עובדים, קושי בהשגת דיור סביר.

מתוך הדיבורים האלה מתנסח מצע סוציאל-דמוקרטי. מתוך הדיבורים האלה מתארגן לו סדר עדיפויות. מתוך הדיבורים האלה נולדת אמפתיה למי שעובדים קשה ואינם מסוגלים לקיים את משפחתם. מתוך הדיבורים האלה בוקעת הבנה לקשייהם של המעסיקים ושל הפוליטיקאים בימים רעים.

ומתוך הדיבורים האלה מגיחה, בסופו של דבר, התאפקות. במציאות העכשווית המורכבת, רוב העובדים אינם תופשים את עצמם כלוחמי הסוציאל-דמוקרטיה, ולא את מעסיקיהם כ"קפיטליסטים חזירים". רוב העובדים סתם ככה נושמים לרווחה עם כל יום עבודה שעובר עליהם בשלום.

לכן כשאני מסתכלת היום על מפלגת העבודה בסדר החדש שלה, אני מייחלת קודם-כל לדבר אחד. יוחזרו הקשים לבקבוקים בסניפי המפלגה. יוחזר הדיבור המפא"יניקי האפור והענייני.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

18 מחשבות על “יוחזרו הקשים לבקבוקים במפלגת העבודה

  1. ההורים לא עודדו אותי אבל אני הגעתי לשומר הצעיר ומשם לנוער מפ"ם ונוער מרצ. הקן ואחריו הסניף היו מאוד חשובים. היום המפלגות הן בדיחות, רוחות רפאים עלובות. עד שלא יהיו שוב מפלגות אנחנו בבעיה.

  2. זו דעת רבים.
    אתמול פורסם: המשבר המתמשך של השמאל הישראלי
    http://www.blacklabor.org/?p=53345
    לפני דקות הגבתי לשיח שם בדברים האלה שכוחם יפה גם לכאן:
    דמוקרטיה פנימית אמיתית
    אם המפלגה הזו חפצת חיים – ומי היו"ר חשוב אבל לא מכריע – היא חייבת להיות מפלגה ב"סגנון" של פעם.
    סניפים, פגישות ודיונים.
    אחרת היא תשוב לממדים שהכתיב אהוד ברק. מפלגת שלד בורסאי שמתעוררת רק לקראת בחירות לשם הכתרת המלך, כל השאר לא חשוב.
    מה שעשתה שלי במפלגה מייד בתחילת תפקודה כיו"ר היה ביטול "חוקת ברק" והתחלה של יצירת מפלגה.
    אם ההנהגה החדשה תשכיל להתמיד בקו הזה יש סיכוי.
    לצערי, בשיח המתלהם לקראת הבחירות התגלו כמה וכמה מוקדים "רויאליסטיים" בשני המחנות, זה רע.

  3. ומה עושים…
    כאן בערד אני מקפיד על ביקור של ח"כ, משתדל שזה יהיה אחת לחודש.
    ביום א' הקרוב הדלקת נרות עם משה מזרחי…
    לאחרונה היו חיליק בר ואראל מרגלית.
    הפגישות הן פגישות פתוחות לכל הציבור בערד אבל המזמין הוא סניף מפלגת העבודה

  4. גלעד,

    אנחנו לא מאותו דור. בדור שלי, ובסביב שבה גדלתי, ההצטרפות לתנועה ולמפלגה הייתה מובנית בגדילה שלנו. רק היום אני מבינה כמה זה מעצב לכל החיים.

  5. לקסי,

    אני שמחה שאני מבטאת דעת רבים.

    מסכימה עם תגובתך לטוכולסקי, נכנסתי עכשיו למאמר שלו. טוכולסקי מרחיק לכת יותר מאיתנו: בעיניו, שאלת היו"ר היא מכריעה. אני חושבת יותר כמוך: היו"ר חשוב, אך אינו מכריע. מפלגת העבודה תמשיך להתקיים, ואפילו לחזור למקורותיה כי אנחנו מושפעים בעיקר מהכוחות ההיסטוריים. (וסליחה על המילים הגדולות).

  6. אני מסכימה איתך (מאוד) לגבי האפור וחשיבותו ותוהה, מתי עומעם ערכו של אותו אפור? היומיומי הוא הפוליטי, אם לנסח מחדש את המכתם הפמיניסטי. פרטים אפורים בגוונים רבים צובעים תמונת מצב מרהיבה, אם כי אי אפשר לחיות את כל החיים במישורי הרהב.

    ומכאן שאני בעד האפור, כולל אפור-פלדה ואפור-השיער-שלי. יסודות העולם הטכנולוגי והניסיון האנושי שניהם אפורים וחסונים.

  7. שונרא,

    נראה לי שההערכה לאפור בפוליטיקה נעלמה או הועלמה יחד עם הערכת האפור בתקשורת. הבומבסטיות (הריקה לעתים קרובות) כנראה משרתת מטרה של מישהו.

  8. פינגבק: עבודה שחורה » גם אצל הבורחים מהפוליטיקה, הכל פוליטי

  9. הקשים לא יחזרו לבקבוקים ואין צורך בסניפי מפלגה בעידן האינטרנט מה גם שהם עברו מהעולם זמן רב קודם לכן כי הם זמן רב לא ייצגו פעילות פוליטית אמתית .

    מה שחשוב יותר הניסיון ליצור סוציאלדמוקרטיה בנוסח הלייבור הישן כנראה לא יצלח וכישלונה של שלי יחימוביץ מעבר להיבט האישי שבו [והוא חשוב במקרה שלה] הוא הכישלון לשכנע כי מדינת רווחה בנוסח של פעם אפשרית גם כיום. בין אם אני מסכים לכך או לא או אוהב את המציאות או מסתייג ממנה עובדה שגם באנגליה הלייבור ניצח רק כשהפך ללייבור חדש בהנהגת בלייר [כלומר תאצ'ריזם מעודן יותר וחומל יותר] עובדה שמיטראן שהחל כסוציאליסט גמר היכן שגמר. עובדה שמכל המחאה החברתית מה שהסיקו הבוחרים בארץ היא שהישועה היא בדמות נאו ליברל כמו יאיר לפיד ומפלגת העבודה מכל הגופה של קדימה הצליחה ללקט שני מנדטים עלובים והאג'נדה החברתית שלה נחלה כישלון.

    העולם של תנועת העבודה שבתוכו גדלה הכותבת שהיה במידה רבה גם עולמי נעלם ואיננו עוד ואין טעם לנסות ולהשיב את העבר. עלינו להתחיל לדבר במונחים כלכליים חברתיים המתאימים לעולם של מחר

  10. משה,
    ואולי "העולם של אתמול" הוא העולם של 1973 -> 2011?
    אולי מה שהחל כתנועת המונים נגד הפערים המטורפים בעולם שהסתייע בריתוק האנשים אל צגים שרובם מרדימים אותם, עדיין רוחש.
    אולי הרצון לראות הכל מייד כאן ועכשו הוא שמסמא את המבט הנכון.
    אולי המבט הנכון הוא שסכר ההגמוניה הניאו-ליברלית כבר החל בהיבקעות הבלתי נמנעת.
    ההשלמה עם מציאות רעה היא אולי נוחה, היא אולי "אל תעשו גלים…" שהסחי יגע רק לסנטר ולא ייכנס לפה.
    בדבריך שלטה המילה "עובדה", בדברי "אולי", לדידי ב"אולי" גלומה תקווה.

  11. משה,

    הפעם אנחנו לא מסכימים.

    ראשית, אני כן מאמינה בקשר עם השטח. גם ברשת של משרדי ממשלה, ובאותה מידה ברשת של סניפי מפלגה השומרת על הקשר של בכירי המפלגה עם המציאות היומיומית. בלי רשת כזו, איני יודעת איך חברי כנסת ופוליטיקאים אחרים יוכלו לכמת את עצמת התחושות והרגשות של מצביעיהם.

    שנית, איני מציעה כאן את הלייבור הישן או את מפלגת העבודה הישנה. הזכרתי את מפא"י הישנה בהקשר של יחסי הגומלין שלה עם מצביעיה. ברור שהגירסה הנכונה עכשיו אינה העתק של פעם. אבל איך יודעים מהי הגירסה הנכונה, אם לא פוגשים כל הזמן את המצביעים – פנים אל פנים?

    שלישית, כמו לקסי, אני מכריחה את עצמי להיות אופטימית. לתחושתי, המחאה היא ביטוי של חיפוש אחר מודל-כלכלי-חברתי-פוליטי חדש. רק לאנשים שמחפשים יש סיכוי להשיג.

  12. לקסי,

    ראה הכתוב בתגובתי הקודמת. זה לא פלא ששנינו מאמינים בכוחה של תקוה. הדור שלנו גדל אצל אנשים שקיוו, נאבקו,והצליחו להגשים הרבה ממה שאליו ייחלו.

  13. אין אויב יותר רע מהנוסטלגיה ומהניסיון למחזר פתרונות של העבר על עולם המחר. העולם הרוחני-פוליטי הזה שהכותבת מתארת כלל כמעט אך ורק אשכנזים-חילונים יחד עם דתים-ציונים אשכנזים שהיה להם את תנועות הנוער שלהן.
    הערבים שאדמותיהם נבזזו והושמו תחת משטר צבאי לא היו חלק מהעולם הזה, גם לא רוב רובם של המזרחים, וגם לא חלק נכבד ממה שנקרא פעם החוגים האזרחים.

  14. תמר
    השאלה אינה במה אני מאמין או מה אני רוצה. בתחום האמונות והרצונות יש חפיפה גדולה בינינו . השאלה מה אני חושב שאפשרי. איני חושב שפוליטיקאים סבורים שהם צריכים קשר בלתי אמצעי עם השטח. לשם כך יש להם סקרים ויש להם יחצ"נים שדואגים לכך שהשטח ירצה מה שמאכילים אותו. כך מתנהלת פוליטיקה היום . זו הסיבה שיאיר לפיד למשל לא זקוק אפילו לרבע סניף מפלגה

  15. שחר,

    התייחסתי כאן לצורת ארגון של מפלגה ולא לשום דבר אחר. צורת הארגון של מפלגת העבודה בעבר הייתה נכונה בעיניי.

  16. משה,

    אני בהחלט מסכימה אתך שכמה מהפוליטיקאים היום חושבים שהם אינם צריכים קשר בלתי אמצעי עם השטח. אני בטוחה שהם מזיקים בזאת למפלגה, וכנראה שגם לעצמם. התפישה הצינית הזו: השטח יאכל מה שאנחנו נאכיל אותו בעזרת יחצ"נים – נדמה לי שהיא פשטה את הרגל עם המחאה, שאומרת לפוליטיקאים בדיוק את הדבר ההפוך. ולגבי יאיר לפיד, הצלחת השיטות שלו עדיין זקוקה להוכחה יותר מתמשכת.

  17. אני חושב שנדרשת כאן התייחסות רחבה יותר מצדי-מקווה לעשות זאת בפוסט נפרד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s