לפני שבועיים ביליתי כמה שעות בתל-אביב. נחתתי בדיזנגוף סנטר, צעדתי משם צפונה. אני מגיעה לאיזור הזה מספר פעמים בשנה, הפעם במיוחד שמתי לב למצבו הירוד של הרחוב בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון. חנויות סגורות, בניינים משתפצים, בניינים משופצים שלא מזדרזים להתאכלס.

אני מאמינה גדולה באבחון לא-מדעי של הכלכלה: מראה עיניים לפני הכל. נזכרתי בסוג של שעשוע שחלקתי פעם עם ידידה-כלכלנית. עברת בגלזר'ס לאחרונה? היינו מתעדכנות אחת אצל השניה. גלזר'ס הייתה חנות נעלי יבוא יוקרתית במרכז רחוב דיזנגוף ובכיכר המדינה. החלון של גלזר'ס מעוצב? דגמים חדשים? תהיה שנה נהדרת. החלון של גלזר'ס מגובב? הכל מבצעים? כדאי לבדוק את המזוזות הכלכליות.

נאמנה למסורת הזו, וערה לאפשרות של סטיה מקומית ואקראית שאינה אומרת דבר, צללתי לנתוני המקרו-כלכלה. ושוב ניתן תוקף לכוחה של ההתרשמות הראשונית.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על התפתחות לא מעודדת בצמיחה. התוצר המקומי הגולמי, שכמעט קפא במקומו בשנת 2009, התאושש יפה ב-2010, ומאז הולך קצב גידולו ופוחת. משיעור גידול של 1.2% ב-2009, לשיעור גידול של 5.7% ב-2010, ומשם בקו יורד: 4.6%, 3.4% ו-3.4% ב-2013.

ההתפתחות הזו נראית עקבית עם רצף האירועים. נתחיל בקריסת המגזר הפיננסי האמריקאי והעולמי בסוף 2008. שנת 2009 הייתה שנה קשה. אך ממשלות ארה"ב ושאר העולם המתועש לא הרפו, והזרימו לשווקים הררי כסף בעזרת הבנקים המרכזיים שלהן. אצלנו, למשל, גדל בסיס הכסף – היקף השטרות והמטבעות הנתון לשליטתו הישירה של הבנק המרכזי – בשיעור של 20% ב-2009. כמות הכסף – כמות המזומן והכסף המוחזק בפקדונות עו"ש – גדלה באותה שנה ב-52%. כמות הכסף היא פונקציה של בסיס הכסף, והיא מושפעת גם מהחלטות הציבור על העברת כספים בין המזומן והעו"ש לחסכונות ארוכי הטווח.

קצב גידולם של בסיס הכסף וכמות הכסף התמתן מאד מאז. אך אין ספק שהזרקתם הממריצה  לגוף הכלכלה אוששה את המשקים לזמן-מה. כעת, עושה רושם שנגמר.

אומדן הצמיחה של 3.4% ל-2013, שפורסם על ידי הלמ"ס בחודש שעבר, הוא אומדן ארעי. הוא מבוסס על נתונים מלאים לשני רבעי שנה. אומדן מקדים כזה של גוף ממשלתי, מטבעו הוא אופטימי. בינתיים,  פורסמו אתמול גם נתוני הרבע השלישי. הם משאירים את המשק על קצב צמיחה של כ-3.5%. אבל שום דבר לא וודאי, התנודתיות היא עצומה, פניו של הייצוא נראים גרועים. וברקע, תחזית הצמיחה העולמית של קרן המטבע לשנים 2013 ו-2014 הופחתה לאחרונה, הבשורות המגיעות מארה"ב ומאירופה אינן מרנינות.

המדע, אם כן, לא שם אותנו על קרקע מוצקה. נמשיך להקשיב לחושים. והחושים, הפתוחים לכל פיסת מידע, רואים ושומעים יותר ויותר סגירת עסקים ופיטורי עובדים. החושים לוחשים לנו, מדועה שיתרחש מפנה? מאז פרוץ המשבר, בסוף 2008, לא חל שינוי מהותי בשיטה. הכל מסכימים על כך שמשהו-שם-לא-עובד אבל הכל מתכתשים עם הכל על השאלה מה-לא-עובד-שם-בעצם.

מאז סוף 2008 הציפו המדינות המתועשות, וישראל בתוכן, את כלכלותיהן בכסף. ההצפה הנמיכה את הרבית המוניטרית כמעט עד לרצפה. אין  עוד לאן להתקדם בכיוון הזה. רוב המדינות המפותחות מחפשות עכשיו נואשות את הדרך חזרה. ה"פד"האמריקאי הצהיר על כוונתו לספוג את הכספים העודפים. הצרה היא שאין לו מושג מתיי ואיך, מבלי להחמיר את המשבר.

המדינות המתועשות, וישראל בתוכן, לא שינו את יחסן לממשלה מאז המשבר. זה לא רק משקל תקציב הממשלה בתוצר שאינו מוגדל. זו, בעיקר, מנהיגותה הכלכלית של הממשלה שהתפוגגה לה לפני שנים ולא חזרה. לא לחינם מעדיפות רוב הממשלות להרחיב את כמות הכסף ולא את התקציב. ההישענות על מדיניות מוניטרית מסיטה את האחריות מהממשלה לעבר הבנק המרכזי. ובבוא יום פקודה – היום שבו ניפול לשלב הבא של המשבר – נגידי הבנקים הם אלה שייתבעו לתת את הדין. לא הפוליטיקאים.

שום דבר מהותי לא השתנה בשיטה. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם המתועש, עושות הממשלות את מיטבן כדי לא למשול. הן מעדיפות לזרוק את האחריות אל מישהו אחר. לא חשוב מי, הבנק המרכזי או מפלצת תורנית – תאגיד בקשיים, איגוד מקצועי מתלבט. והכי טוב: ממשלה מלפני חמישים שנה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***