דרוש עורך דין צמוד. עורך דין צמוד לכל החלטת ממשלה. עורך דין שימיר את ההחלטה לחוק. עורך דין שיתבע את מפרי החוק. עורך דין כי השוק החופשי שחרר אותנו מערכים. עורך דין כי אנחנו משוחררים, למה נתנהג יפה.

פרדוקס השוק החופשי העכשווי התחדד אצלי בעקבות קריאת שני מאמרים מעניינים. האחד של אודי מנור, השני של פול קרוגמן. שניהם עוסקים במילטון פרידמן ומשנתו המוניטרית.

משנה זו, בשיא מוקצנותה, אמנם יושמה בארה"ב זמן קצר בלבד, בין השנים 1979 ל-1982, אבל היא חלחלה לחשיבה הכלכלית. פרידמן, באחת מהתבטאויותיו, קרא לבנקים המרכזיים בעולם להגדיל את כמות הכסף בשיעור רב-שנתי קבוע, נאמר 3% לשנה. התחייבות כזו שוללת מהבנק המרכזי כל חופש משחק, ובעצם מרוקנת אותו מעיקר סמכותו.

נימוקו של פרידמן לנחיצות הכלל שלו תולה את ייצוב הכלכלה כולה בייצוב גידולה של כמות הכסף. אך, בעיקר, פרידמן סבור כי יש לשמוט את ההחלטה על ויסות כמות הכסף מידי הכלכלנים והפוליטיקאים. וכך, על פי ציטוטו של קרוגמן, כתב מילטון פרידמן ב-1972: "כלל מוניטרי יבודד את המדיניות המוניטרית מכוחה השרירותי של קבוצת אנשים קטנה שאינה נשלטת על ידי ציבור הבוחרים, וגם מלחציה קצרי הטווח של פוליטיקה חד-צדדית".

הכלל הייחודי הזה של פרידמן אמנם לא שרד. אך רוחה של אהבת הכללים הפרידמניסטית שורה על כללי התקציב הנהוגים ברוב מדינות העולם המתועש מאז שנות ה-80 וה-90. ביניהם, גם כלל ההוצאה התקציבית שאושר על ידי ממשלת ישראל במארס 2010.

ניסוחו היצירתי של כלל ההוצאה שלנו ממחיש יותר מכל את האבסורד שבקביעת כללים כלכליים נוקשים. כלל ההוצאה מכפיף את הגדלת ההוצאה התקציבית למנת החילוק בין יחס החוב-תוצר השוטף ליחס אידיאלי שנקבע, ולקצב הצמיחה הממוצע במשך העשור שחלף. אפשר לקלוט, ללא חישוב מיותר, שכלל ההוצאה עלול לסתור את כלל הגירעון שגם הוא משורין בחוק (3% מהתמ"ג ומתחת לזה בתקופות שונות). במקרה של התנגשות בין שני הכללים – אומרת החלטת הממשלה מ-2010 – יתוקנו ההוצאה או ההכנסה הממשלתית בהתאם.

אם כן, למה לנו כללים? לא סביר יותר להותיר לממשלה מידה של שיקול דעת? אולי נסמוך עליה כי תדע לקזז הוצאה ביטחונית חריגה במשך תקופה סבירה. אולי לא נלחץ עליה לקצץ את הרווחה כאן ומיד, אם היא הפרה לרגע כלל שרירותי.

ובמיוחד, שלא צריך ללכת רחוק כדי למצוא תפישה נכונה יותר מתפישת הכללים הנוקשים: תפישת התכנון הכלכלי היא התפישה הנגדית. התכנון הכלכלי יושם בהצלחה בעולם ובישראל מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לשנות ה-80. התכנון האמין לפקידי הממשלה ולפוליטיקאים. הוא לא כפה עליהם כללים. התכנון דיבר עם הממשלה. הוא ליבה את הדיון הפנימי בתוכה, והידק את תקשורת הממשלה עם הציבור.

התכנון של פעם לא שמר על ההפרדה החדה בין הממשלה לבנק המרכזי הנהוגה היום – הפרדה שבאה לשמור על תומתו של מי שלכאורה מונע רק ממניעים טהורים. התכנון הכלכלי של פעם שילב את בנק ישראל בתמונה הכלכלית הגדולה. משרדי הממשלה הרשו לעצמם להגיב על מדיניות הרבית ושער החליפין של הבנק המרכזי. זאת, על סמך התואם שהם מצאו בין ההתפתחויות בפועל לאלה המתוכננות.

התכנון הכלכלי של פעם גם הגיב על  על הרכבו של תקציב הממשלה, לאחר שבדק את עקביותו עם היעדים שהוצבו. ויותר מכל, התכנון לא היסס לתקן את עצמו אם הוא השתכנע שהיעדים שהציב אינם מציאותיים. וכך, בהצגת יעדים מתוקנים, הניף התכנון לא-פעם סימן-שאלה או סימן-קריאה מעל המדיניות הכלכלית.

ובקצרה, התכנון – בניגוד לכללים הנוקשים שהשוק החופשי בגירסתו הפרידמניסטית מאמץ – לא חושש להצהיר: אני מאמין. אני מאמין לפקידי הממשלה. אני מאמין לפוליטיקאים. אני מאמין למגזר העסקי. אני מאמין להסתדרות. אני מאמין בעתיד טוב יותר. אני מאמין, ואני מנסה לתרגם את משאלותינו המשותפות ליעדים גלויים ובני-ביצוע. ואם תרגומי ייצא מגומגם, אודה על כך בפומבי. שוב נשב כולנו יחד, ננסה להבין איפה טעינו. ואיך אנחנו יכולים לתקן.