יצאנו, ששה חברים, מסרטו המדובר של וודי אלן. שניים (גברים, כמובן) אמרו שמאז ומעולם הם לא סובלים את היהודי-הנוירוטי-הגלותי. שלוש נשים ועוד גבר אחד די נהנו אך לא התפעלו. רצנו לסרט כי הוא זכה לביקורות מעולות. אחרי הצפייה בו, נדמה לי שהוא גורף את השבחים הודות לאחיזתו בערכים ה"נכונים" לעכשיו.

יסמין הכחולה, דמות הסרט הראשית, היא אלמנתו של אשף פיננסים שנכלא והתאבד  בעקבות משבר ראשית שנות ה-2000. יסמין, כולה, היא שקר אחד גדול. שמה האמיתי אינו יסמין, זהו שמה המאומץ. הוריה אינם הוריה ה"אמיתיים", היא ילדה מאומצת. יחסה לסובבים אותה אינו אמיתי, היא מודדת אנשים על פי התועלת שהם עשויים להביא לה. הביוגרפיה שהיא מציגה לאהובה המאוחר גם היא מפוברקת. הדבר היחיד האמיתי אצלה הם מותגיה: מזוודות הלואי ויטון, חליפות השאנל, יהלומי הענק שנקנו אצל תכשיטני יוקרה. ולצערה, כבר לא נותר לה מהם הרבה:  רק מה שהיא הצליחה למלט מידם הארוכה של "הבחורים מהממשלה" שבאו להפקיע את רכושה.

אחותה, המאומצת כמוה, היא כמובן ההיפך הגמור ממנה. היא האחות שנחשבה תמיד לבעלת הגנים הפחות-משובחים: פחות-יפה, פחות-מתוחכמת, לא בטוחה בעצמה. אבל כשיסמין מאבדת הכל, האחות אוספת אותה לדירתה. האחות הלא-מרשימה מפרנסת את משפחתה מעבודה במינימרקט עלוב. בעלה הראשון ואבי ילדיה הוא קבלן שיפוצים קטן. בן-זוגה, בתקופה המתוארת בסרט, הוא איש עבודה שמח בחלקו.

וודי אלן, בלי עידון רב, מנגיד בסרטו בין הרעים מוול-סטריט, חומדי-כספם-של-אחרים, לטובים שעובדים קשה, ובקושי מצליחים להתפרנס. בשורת אירועים קטנים, אלן מראה עד כמה המאבק על המחיה עלול להיות מבזה לאשה שאין לה כוח: הטרדה מינית, שינון חומר לימוד מעצבן, ספיגת גחמות ועלבונות מצד לקוחות תובעניים.

ההנגדה הפשטנית בין הטובים לרעים היא נקודת התורפה המרכזית של הסרט. ובכל-זאת היא חשובה, כי היא מבטאת דעה חד-משמעית. נכון, ההסתייגות מתעלולי הפיננסים של שנות התשעים והאלפיים מבוטאת לאחרונה על ידי מיליוני מפגינים ברחבי תבל, אך הם אינם וודי אלן. אלן כבר עשרים שנה ויותר, אינו פופולרי כפי שהיה. על כן הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות רדיקלי מדי בסרטיו. ועובדה, הוא הצליח לרתום ל"יסמין הכחולה" כמה כוכבי קולנוע ידועים, ואת המימון הנדרש לו.

מה שמוכיח, שוודי אלן עלה כאן על הלך-רוח פופולארי. הלך-רוח של סלידה מהרודפים אחר כסף קל. הלך-רוח של צניעות ואנטי-מותגים. הלך-רוח של הערכה לאיש הקטן, העובד קשה וממלא את חובותיו המשפחתיות. ובקצרה,אלן מבטא כאן את הנהייה המחודשת אל ערכי מוסר, ואל חיי משפחה וקהילה בריאים. ובתוך כל אלה, הפתעה, עובדי הממשל זוכים לשיקום תדמיתי. הם עוצרים מיד את בן-זוגה של יסמין כשמעשי הנוכלות שלו יוצאים לאור. הם נוהגים כלפיו בהגינות, ותוך ציות לחוק. הם מחרימים את כל נכסי המשפחה שנצברו במרמה. ולכן יסמין, הדמות הספק-טראגית-ספק-רעה של הסרט רואה בהם אויבים. ומי שהינו אויב של יסמין, הופך אוטומטית בסרט הזה לאהוב הקהל.

וודי אלן, ברמיזה מעודנת, מאיר את אנשי הממשל באור חיובי. דימוי הממשל המגושם והמזיק נהפך אצלו לטובה. ולמרבה הצער, היחיד שעוד לא קלט את המהפך הוא הממשל עצמו. הם, העומדים בראשות הממשלה, עדיין מהססים להפעילה במלוא הקיטור. בעת המשבר, הם הזרימו את הכספים שהיו הכרחיים למניעת הרס מוחלט של הבורסות . הם מזרימים אותם עד עכשיו, תוך חשש הולך וגובר מנזק מצטבר. בעת המשבר, הם הבטיחו להדק את הפיקוח על מגזר ההון, הם לא הידקו את הפיקוח עד היום הזה.

והכי חשוב, האי-אמון. אי-אמונו של הממשל ביכולתו-שלו למשול. הממשל נותר כפי שהיה בימים הרעים. הוא עדיין לא גובה את מלוא המס האפשרי מאלה-שיש-להם. ולא מטיל מחדש על עצמו את משימות שיקום הכלכלה הראויות.

לא רק הממשל האמריקאי. גם אצלנו, ובמדינות מתועשות אחרות, עיקר מה שמכונה צמיחה מושג בשנים האחרונות בעזרת רבית נמוכה והזרמת כספים של הבנקים המרכזיים. זו אינה צמיחה אמיתית, זו התפחה של הבורסה ושל נכסים אחרים, ושל השירותים הכרוכים בהם. ונדמה לי, שוודי אלן בסופו העגום של סרטו, עם התמוטטותה של יסמין הכחולה, משליך לעבר הקריסה מסביב שכולנו חווים. אלן, כך נדמה לי, אומר את הדבר הבא: תם עידן הטריקים והשטיקים. רוצים צמיחה אמיתית? רוצים חיים בעלי משמעות? חזרו לערכים הישנים. תנו כבוד להגינות וליושר.