מה, זה לא ברור שכל שיטה, אם היא שיטה, היא לא יכולה להתחיל מהסוף?

ניקח, לדוגמא, עניין אקטואלי אחד – רווחי הפקת הגז בישראל. הגיוני לחשוב, שהשאלה "למה לנו גז מכאן" נשאלה עוד בטרם התחילו חיפושי הגז במים הטריטוריאליים של ישראל. הרי  החיפושים נעשו בברכת ממשלת ישראל, ובהסכם חתום עמה. הרי הם נעשו בקרקע השייכת למדינה. הגדרה של יעד נראית מובנת מאליה במצב כזה. הגדרת היעד היא צעד ראשון לכל תכנון כלכלי. אבל לא, אין תכנון כלכלי בישראל. ההחלטה על הפקת הגז התחילה ישר במכרז לבחירת החברות שיחפשו.

למה לנו גז עכשיו?

לכאורה, התשובה מובנת מאליה. אך, באמת, סוגיית הגז אינה שונה במהותה מהתלבטותו של כל אחד מאיתנו לפעמים אם לקנות פיס או לא. זה לא רק שחבל-על-הכסף-אם-אני-לא-אזכה, זה גם מה-יקרה-עם-החיים-שלי-אם-אני-אזכה-בפרס-הגדול.

אם כן, כמה גז?

נגיד שחושבים שהגז הזה הוא אכן "אוצר" טבע. האם לא צריך לבדוק מראש מתיי כדאי להסתער עליו, ובאיזה קצב? כולנו שמענו על "המחלה ההולנדית" ועל "המחלה הנורווגית" – מחלתן של מדינות שגילו לפתע מאגר אנרגיה גדול בתחומן. שפע של כסף זר זורם פנימה, ומייסף את המטבע המקומי. ייסוף המטבע פוגע בייצוא ומעודד את היבוא. הוא מדכא את הרצון ליזום ולהשקיע. הוא מעכב יצירת מקומות עבודה מאתגרים ומספקים. אולי האבטלה הזו היא רק אבטלה סמויה, אולי היא אבטלת דה-לוקס עם תשלומי רווחה נוחים, אבל אנשים אינם ממצים את כישוריהם. ומעל הכל מרחפת אי-ודאות: איך נערכים לתנודות האופייניות במחירי הגז והנפט? איך מווסתים את הפקתם לטובת המדינה? איך מכינים את המשק לזמן שבו המאגרים ינוצלו עד תום?

ומי מנהל את המדינה מכאן והלאה?

סוגיית הגז, משלבי חיפושו הראשונים ועד להפקתו, מתבררת כסוגיה שמשליכה על כל תחומי החיים. האם לא היה כדאי לבדוק היטב, מההתחלה, אם נכון להפריט את כל התהליך, או אפילו רק את חלקו? נכון, הפרטת התהליך מורידה את עלותו הכספית והארגונית מגב המדינה. אבל ברור לגמרי, שמרגע שתהליך כזה עובר לידיים פרטיות, הוא במידה רבה נשמט מידי שלטונות המדינה. נשמט, מסיבה עניינית, לך תדע מה קורה בעסק פרטי גם אם הוא כפוף לרגולציה. נשמט, גם בגלל חולשה מובנית של הדמוקרטיה במאה העשרים ואחת: חברות גדולות וחזקות איכשהו תמיד משיגות את שלהן.

נהדר, השתחררנו מהתכנון הכלכלי

מספר חברות זכו ברישיון לחיפוש גז בתנאים לא-לגמרי מוגדרים. כשהגז כבר נמצא, מינו את ועדת ששינסקי, שהצליחה להציל חלק מרווחי הגז  לטובת תמלוגים שישולמו לממשלה. עכשיו מתווכחים איך התמלוגים ינוהלו: האם בתוך תקציב הממשלה? האם על ידי קרן ציבורית חיצונית? האם הקרן תשקיע אותם במטבע זר בחו"ל, ותשתמש בהם במשורה רק למטרות מיוחדות? או, שמא הם יומרו לשקלים עכשיו, וישמשו למימון מטרות ראויות שוטפות. האפשרות האחרונה ברשימה היא המצחיקה ביותר. מה, הקרן תהפוך לממשלה ב' – ממשלת מומחים שתבחר משימות לאומיות לטיפולה, ותייצג את הציבור טוב יותר מממשלתו הנבחרת?

אבל נניח לזה. איש אינו יכול לומר ברגע זה איך, בדיוק, תשפיע המרת התקבולים (שהיקפה אינו ידוע מראש) ממטבע זר לשקלים. מניחים שהיא תחמיר את ייסוף השקל המתייסף ממילא מראשית שנות האלפיים. אבל את זה ידעו כבר בהחלה, אם כן, מדוע לא נערך דיון ציבורי רציני בנושא?

אין תכנון, מתחילים מהסוף  

בנק ישראל אמנם המהם משהו על מכירת גז וייסוף בהודעותיו. אבל הוא לא בדק אם ואיך, ולא הציע לשנות את שיטת ניהול שער החליפין של השקל לקראת הבאות. שער החליפין של השקל נקבע בשוק חופשי, הביקוש וההיצע בשוק מוכתבים על ידי זרמי ההון לישראל והחוצה ממנה. זרמי הון אלה כמעט ואינם מבוקרים ואינם מוגבלים. יוצא מכאן שהבנק ימשיך לרכוש דולרים בהיקפים ניכרים, גם אם רכישה זו אינה מפגינה הצלחה מדהימה בניווט שער החליפין.

הודעה לעיתונות של בנק ישראל מה-2.10.2013, נוקבת בסכום של 3.5 מיליארד דולאר שיופנו לרכישת מט"ח בשנת 2014. הזרמת כספים מרשימה כזו גוררת אחריה השלכות מקרו-כלכליות לא-זניחות. אבל איש לא הזהיר מפניה מההתחלה, כשהעניקו את רישיון הפקת הגז לגופים פרטיים. לא בדקו, לא דנו, לא הדליפו, לא התווכחו, לא תיאמו עמדות בממשלה. השתחררנו מהתכנון הכלכלי, השוק פותר הכל. התקדמנו, מתחילים כל פעולה כלכלית גדולה ישר מהסוף שלה.