כשם שאין אהבות שמחות. לא חשוב אם זו תשובה מימין, או תשובה משמאל. תשובה כלכלית חייבת להכיל בתוכו מנה גדושה של פיכחון. ופיכחון הוא משבית שמחות (אהבות) ידוע.

בחודשים האחרונים מתנהל בתקשורת העולמית ובתקשורת המקומית דיון שרוב הציבור (וגם לא מעטים מהמתדיינים בו) אינם ערים לכל דקויותיו. נקרא לו בשמו: מדיניות תקציבית לעומת מדיניות מוניטרית בעת שפל. זה שהמתדיינים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים, לא אומר שאין להם דעה. זה גם לא אומר שתרומתם לדיון אינה משרתת אינטרסים סמויים. העובדה היא שעל רקע המחלוקת – מדיניות פיסקלית לעומת מדיניות מוניטרית – ניטש עכשיו קרב עז על כל תפקיד בכיר שמתפנה בתחום הרגולציה הפיננסית בעולם ובישראל. די להזכיר את המאבק סביב מינוי מחליפו של ברננקי בארה"ב.

הסיפור מתחיל במשבר 2008. בתגובה אליו הוזרמו לשווקים העולמיים טריליוני דולרים. מנהיג המגמה הוא הממשל האמריקאי, שהדפיס את הכסף על מנת לחלץ כמה גופים פיננסיים גדולים מחובותיהם, ועל מנת לאושש את תעשיית הרכב בארה"ב מהמשבר אליו נקלעה. ההזרמה שאליה הצטרפו גם מדינות מתועשות אחרות , ובכללן ישראל, עשתה את שלה. ולאחר שתוצר מדינות OECD צנח למטה בשנת 2009 (3.6-) הוא שב וצמח בשנים 2010 עד 2013.

כשמנתחים את תוצאות המהלך בדיעבד, מסתמנות ביניהן ארבע מגמות בולטות. ראשית, ההתאוששות במדינות המתועשות אינה מדהימה לאורך כל התקופה. שנית, קצב צמיחת התמ"ג במדינות OECD, בעקבות ההזרמה, הולך ופוחת – מ-3% בשנת 2010, ל-2% ב-2011, ול-1% ב-2012 וב-2013. שלישית, הצמיחה בכל המדינות המתועשות אינה צמיחה יצרנית. היא מתבטאת בעיקר בצריכה מוגברת, לאו דווקא מייצור מקומי, ובבועות נדל"ן ונכסים אחרים. רביעית, כמות הכסף במשקים המתועשים (וגם בישראל) מתקרבת לסף של איבוד שליטה מצד הבנקים המרכזיים. מתעורר החשש שהם לא יוכלו לספוג את הסכומים הנדרשים בחזרה בעת הצורך. כסף רב אינו בהכרח מחולל אינפלציה. כסף רב מאפשר אינפלציה. הימצאו של כסף בשפע מעודד את הפיכתה של כל העלאת מחירים חד-פעמית (בעקבות עליית שכר, אירוע ביטחוני, משבר פוליטי) לתהליך של עליית מחירים.

העובדה הזו אינה נעלמת מעיניהם של כלכלנים, אנשי כספים, ופוליטיקאים. בארה"ב, תרים עכשיו בגלוי אחר הדרך הרכה ביותר לעצירת ההזרמה. חסימת העירוי תקשה על קבלת אשראי ותדחף לעליית הרבית. היא עלולה להפיל את הבורסות, לנדנד את שערי החליפין, ולערער עוד יותר את מצבן של חברות כלכליות שמצבן הפיננסי אינו יציב. סימנים מוקדמים לכך מתקבלים מדי יום ביומו, בעקבות כל מה שמתפרש כהצהרת כוונות של ה"פד" האמריקאי.

בהינתן ההבנה הזו, נשאלת השאלה מדוע פנו להדפסת כסף מלכתחילה. והתשובה, לא במפתיע, נוגעת למודל היסוד שעליו נשענת כלכלת המדינות המתועשות מאז שנות ה-80. המודל הניאו-ליברלי הוא השולט היום אצל כולן. וגם אם ממשלה זו-או-אחרת-בזמן-זה-או-אחר נוטה לשמאל הכלכלי, עדיין קשה לה לחרוג מדפוסי התקופה, שחלקם מעוגנים גם בהסכמים בינלאומיים.

כך יוצא, שרוב הממשלות היום דבקות בדגם הממשלה הקטנה, ממשלה שחלק הוצאתה בתוצר קטן יחסית, מבלי שהן מקדישות לכך מחשבת מספקת. כך יוצא, שבמקום להעלות מסים או להטיל מלוות חובה על הציבור, הן בוחרות להדפיס כסף.

כדאי להבחין כאן בין שני סוגי הדפסת כסף. האחד נועד למימוש מדיניותה התקציבית של הממשלה. זוהי היענות של הבנק המרכזי לדרישת הממשלה לכסף, כשהיא לא יכולה או לא מעוניינת להטיל מסים. סוג ההדפסה הזה אסור בישראל מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985. השני הוא הדפסת כסף לצורכי הבנק המרכזי, או, לצורכי מה שמכונה "מדיניות מוניטרית". הדפסה כזו, בתמורה לרכישת אג"ח, נעשית בגדול על ידי הבנק המרכזי בארה"ב מאז המשבר, וגם על ידי בנק ישראל. הבנק שלנו מוסיף לרכישת האג"ח גם רכישת מטבע זר שתפקידה למתן במעט את ייסוף השקל.

ניתן לקבוע, שהדפסת הכסף לצורך מימון הוצאות הממשלה היא הדפסה המכילה בתוכה סממנים סוציאל-דמוקרטיים. זאת משום שבמשטר דמוקרטי, במצבו האידיאלי, לפחות – הוצאת הממשלה באה לענות על העדפות הציבור. היא עשויה לממן שירותים חברתיים, למשל, או תמיכה בתוכניות השקעה יוצרות תעסוקה.

לעומתה, הדפסת כסף עצמאית של הבנק המרכזי – כמו רובה של ההדפסה המתבצעת אצלנו בשנים האחרונות על ידי בנק ישראל – היא הדפסה ניאו-ליברלית באפיה. זאת, משום שהיא נראית כהזרמת כסף נקייה, ללא קביעת יעדי פעילות מוגדרים. כלומר, הדפסת כסף עצמאית של הבנק המרכזי, במהותה היא הסמכת השוק החופשי לנצל את הכסף שנשפך בתבונתו כי-רבה. ניסיון השנים האחרונות בארה"ב ובמדינות המתועשות האחרות מעיד כי השוק נבון פחות או מעוניין פחות בטובת הציבור ממה שחושבים. ההזרמה לא עודדה צמיחה בת-קימא. התאוששות הפעילות שהחלה ב-2009 הולכת ודועכת, והבנקים המרכזיים נאלצים להזרים למשק עוד ועוד כספים.

כדאי להוסיף כאן הערה חשובה אחת. ההזרמה המוניטרית, הזרמה שאינה באה לענות על יעדים תקציביים מוגדרים, בפירוש אינה ההזרמה הנגזרת מניתוחו של קיינס. קיינס, בכתביו, ובמיוחד בתיאוריה הכללית שלו, יצא מנקודת מוצא דומה לזו העכשווית – כלכלה הלכודה ב"מלכודת הנזילות". הכספים בכלכלה הזו מצויים בשפע, הרבית בה כמעט אפסית, ובכל זאת, לא ננקטות בה די יזמות חדשות ליצירת תעסוקה. תשובתו לשיתוק הזה היא: הגדילו את ההוצאה הממשלתית. הגדילו אותה אפילו עד לגירעון. קיינס אינו קורא להציף את הכלכלה הזו בכסף חסר-תכלית.