בסוף שנות ה-80 נפל עליי אחד מאותם רגעי הארה, שנוחתים עלינו לפעמים כשאנו נתקלים באמירה שהגיונה לא-ברור. זה היה כששמעתי את ההתייחסות הבאה לחוק לעידוד השקעות הון: די להשקיע בברזלים, מעכשיו נשקיע באנשים.

לא-לברזלים-כן-לאנשים נשמע טוב באותה תקופה. ממש ברוח הביטוי הרב-משמעי "הון אנושי" שאז היה בשיא פופולריותו. מדרוג-העל בלם את מי שרצה לשאול: למה, בעצם, כל כך מתאמצים להפוך את העובדים להון – להיות אנשים, כבר לא מספיק מכובד? ואם הפיכת העובדים להון היא שדרוגם, מדוע פתאום לא רוצים לתמוך בהון הכל כך חשוב?

ובמיוחד, שהתיאוריה הכלכלית אינה מכירה ביתרונו של גורם ייצור אחד על האחר: מכונות, עבודה, השכלה, מחקר ופיתוח – הם בעיניה שווי ערך. השקעה בציוד ובמבנים חיונית לייצור לא פחות מהשקעה בהכשרת עובדים. נסו להעסיק עובד בקיץ, ללא מיזוג אוויר, באיזורים החמים של ישראל, אם עוד לא השתכנעתם שציוד עשוי להועיל בתעשייה. ואם כל הגורמים יחד הם שמגדירים את תהליך הייצור, ניתן להסכים על כך שציוד הולם מגביר את הפיריון, ותומך בהעלאת שכר העובדים ובשיפור תנאי עבודתם.

ההבנה הזו היא שעומדת ביסודו של החוק לעידוד השקעות הון, שנחקק ב-1959. מטרתו הראשונית הייתה ליצור תעסוקה במדינה שרק קמה, ובמיוחד בפריפריה שלה.

מה שידעו ישר מההתחלה, חוזק ביידע נוסף שנצבר עם השנים. מפעלים ואיזורים שניצלו את החוק בחכמה, ובכוונה טובה, צמחו ושגשגו. דוגמא יפה לשימוש מוצלח בחוק מתקבלת  מגן התעשייה של סטף וורטהיימר בתפן. דוגמא מעודכנת יותר מופיעה בכתבתם של יסמין גואטה ורותם שטרקמן בגיליון סוף השבוע של דהמארקר מה-13.9.2013.

גואטה ושטרקמן כותבים על הנס של יקנעם – עיירה נידחת לשעבר, שקמה לתחייה לאחר שהתאוששה מסגירת "המפעל שלה", סולתם, ב-1990. מחולל הנס הוא ראש מועצת יקנעם, סימון אלפסי, המייחס את שגשוג פארק ההיי-טק ביישובו להכללתה של יקנעם, בשנת 1992, ברשימת היישובים הנהנים מההטבה המרבית בחוק לעידוד השקעות הון. מי שנענה לחיזוריו-לחציו של אלפסי היה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

מה, אם כן, מסביר את הפיכת השיר-ההוא-על-ברזלים-ואנשים ללהיט כנגד כל העובדות? מיד לאחר תוכנית ייצוב המשק חתר האוצר לחתוך ככל האפשר בהטבות לתעשייה, כמו בכל הוצאות התקציב. מאוחר יותר, הוא בכל זאת הכיר בחיוניותו של החוק לעידוד השקעות הון בסביבה גלובלית-תחרותית, אבל כדי לשמור על הוצאת תקציב קטנה ככל האפשר, הוא המיר את המענק בפטור ממס, וכך שמר על תקציב ממשלה מוקטן משני צדדיו: פחות הוצאה ופחות גביית מס.

הדיון על "רווחים כלואים" שניטש בשנה האחרונה, ממחיש כיצד ההמרה הזו הפכה את החוק לפחות מועיל. בעידן המענקים, נוצל חלקו המכריע של המימון הממשלתי שהוקצה במסגרת החוק להשקעה בישראל. כיום, כמה מהחברות המובילות שומרות את רווחיהן הלא-מחולקים (שהתנפחו מאד בעקבות הטבת המס) בקופתן. הן לא מנצלות אותם להשקעה כאן.

החוק לעידוד השקעות הון עבר גלגולים רבים מאז סוף שנות ה-80. מטרת-העל של האוצר הייתה כיווץ הוצאת התקציב, הקובעת את חלקה של הממשלה בתוצר. הקטנת חלק ההוצאה בתוצר מזכה את המממשלה בתואר "ממשלה קטנה" –  הנכסף על ידי חסידי השוק החופשי.

כדאי, לקראת סוף סיפור הזה, להזכיר רק עוד עובדה אחת חשובה. בשני העשורים הראשונים שלאחר תוכנית הייצוב (בהמשך כבר לגמרי התייאשו) נעשו מטעם משרד התעשייה והמסחר מספר ניסיונות להשיב את החוק לעידוד השקעות הון למקורותיו, להדגשת המענק בתוך ההטבה הניתנת למשקיע. ניסיונות אלה לא צלחו גם בגלל התחמקותם של אנשי עסקים ושל אנשי אקדמיה מובילים מהשתתפות בוועדות המקצועיות שהמשרד יזם.

ההסבר הפופוליסטי הזה לאריכות ימיה של גירסה-לא-טובה-לחוק-טוב מוביל אותנו לקונספציה שביסודה ולקונספציות בכלל. בסיפורי הראשון ובסיפורי השני על תוכנית הייצוב, תיארתי את השתלטות הקונספציה על מדיניות הוצאתה של הממשלה, ועל מדיניות שער החליפין שלה. בשלושת הסיפורים התגלעו סתירות בין הרטוריקה המלומדת של בנק ישראל ושל האוצר לעובדות מהשטח, ולהתנהלותם היומיומית. מה שאומר, שקונספציות לא בהכרח קמות או נופלות על ניתוח מקצועי-הגיוני. וזה גם מוסר ההשכל של סיפורי על תוכנית ייצוב המשק, כולו: קונספציות לא בהכרח קמות או נופלות על ניתוח מקצועי-הגיוני.