כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה יש יותר מנראטיב אחד. כמו בכל סיפור מודרני, גם בסיפור הזה כל נראטיב וכותרתו. ובעצם, הנראטיבים כולם חותרים לדבר אחד, אולי לכסות על משהו, ואולי לבטא את אמונת כותביהם.

 הסיפור הזה מתחיל בריסון השוק המקומי. מונח שנכנס לשימוש מתישהו בשנות ה-70 או ה-80. כניסתו המרשימה ארעה לאחר קפיצה אדירה בחלקה של ההוצאה הציבורית (בעיקר הוצאת הממשלה והרשויות המקומיות) מהתמ"ג. בשנות ה-60 המוקדמות, נע שיעור ההוצאה בתמ"ג סביב ה-30%, ומ-1966 ואילך הוא התקדם בדילוגים הולכים וגדלים. כך, למשל, בתוך שנה בין 1967 ל-1968 הוא קפץ מ-38% ל-46%, ובין 1972 ל-1973 מ-59% ל-74%. לשיאו (80% מהתמ"ג) הוא הגיע ב-1975.

הרחבת ההוצאה הביטחונית במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים תרמה את שלה  לניפוח ההוצאה הכללית. אך גם אי-שקט חברתי שהחל באותה תקופה אילץ את הממשלה להוציא יותר. חלקן של קצבאות הביטוח הלאומי בתמ"ג הוכפל פעם אחת בין 1965 ל-1972, וכמעט הוכפל שוב בין 1972 ל-1980. האינפלציה שהחלה לטפס אז, הקשתה גם היא על השליטה בהוצאה. וככל שאבדה השליטה בהוצאה, כך האינפלציה טיפסה יותר.

אבל כל אלה לא בוטאו בקריאה ישירה לקיצוץ ההוצאה הציבורית. הסיסמא באותה תקופה הייתה ריסון השוק המקומי על מנת לפנות מקורות לייצוא. שאלה טובה היא מדוע ניסחו את הדברים באופן זה. אולי מתוך חשש שדיבור ישיר על קיצוץ ההוצאה הציבורית יתפרש כפגיעה במה שהממשלה מעניקה לאזרחים, וקיצוץ במה שהממשלה מעניקה תמיד מעורר כעס על מי שנמצא בשלטון.

 כך או כך, ריסון השוק המקומי נעשה בעיקר בעזרת קיצוץ הוצאת הממשלה, כי ככל שהממשלה רוכשת פחות בשוק המקומי, ככל שהיא תומכת פחות במגזרי המשק, ככל שהיא משלמת פחות משכורות, כך היא מרסנת יותר את הפעילות הכלכלית. חלקה של הוצאת הממשלה בתוצר החל לרדת כבר ב-1976, וקצב הירידה היה מהיר במיוחד בשני העשורים עד ל-1995. באותה שנה, הגיע שיעור ההוצאה הציבורית מהתוצר ל-51%. הירידה לאחר מכן הביא את חלק הממשלה בתוצר ל-42% ב-2012.

משפט המפתח, אם כן, היה רסנו את השוק המקומי. זאת כביטוי לתפישה האומרת כי ביקושים מקומיים מוגברים שואבים את מרבית התוצר אל קרבם, ומותירים  לייצוא רק פירורים. בסוף שנות ה-80 הסתמן משבר בתעשייה, שיעור האבטלה במשק החל לטפס. זו הייתה תוצאה משולבת של הקפאת שער החליפין  וכיווץ הוצאת הממשלה. מעקב שלי אחר מה שקורה בתעשייה, הבליט לעיניי כמה נתונים שיכולים להפריך את התיזה הקובעת כי התפתחות השוק המקומי באה על חשבון הייצוא.

במאמר שפירסמתי ברבעון לכלכלה ביולי 1987, הראיתי כי רוב הייצוא התעשייתי נובע מ"מפעלי ייצוא" – מפעלים המתמחים בייצוא, מפעלים המייצרים את מוצריהם הייחודיים בכמות העולה פי כמה וכמה על קיבולת השוק המקומי. נתוני 1983 ושנים קודמות שהצגתי, הצביעו על העובדה כי 42% מהייצוא התעשייתי (ללא יהלומים) מקורו במפעלים המייצאים יותר מ-75% מתוצרתם, ו-66% מהייצוא מקורו במפעלים המייצאים יותר ממחצית תוצרתם. יחס דומה נשמר גם בשנים שלאחר מכן. מסקנת המאמר הייתה "לא ניתן לסמוך על ריסון מתמשך כמכשיר להרחבת ייצוא. תחום פעולתו מוגבל במידה רבה על ידי גורמים מבניים: ריכוזיותו של סקטור הייצוא ואי-תחליפיות בין מוצרים ותהליכי ייצור המיועדים לייצוא למוצרים ותהליכי ייצור המיועדים לשוק המקומי". ובעצם, אמרתי בנימוס, קצצו את תקציב הממשלה אם בא לכם, אבל אל תספרו לנו שזה יגדיל באופן משמעותי את הייצוא.

עליית שיעור האינפלציה למאות אחוזים בשנה, בראשית שנות ה-80, הקלה על התיחסות ישירה יותר לקיצוץ ההוצאה הציבורית. התיחסות כזו , על בסיס הסכמה רחבה, הסתמנה לקראת תוכנית ייצוב המשק. לא רק האינפלציה הגבוהה תרמה להסכמה, אלא גם שיעור  הגירעון התקציבי שטיפס ל-15% מהתמ" ג ב-1984. אז כבר הפסיקו לתרץ את הקיצוץ באילוצי הייצוא. ובהדרגה בין שנות ה-80 לשנות ה-90, ישראל ניווטה את עצמה לקבוצת המדינות בעלות שיעור ההוצאה הנמוך ביותר מהתמ"ג מבין מדינות OECD. שיעור הוצאת הממשלה בישראל בשנת 2011 הגיע ל-43%, בדומה לזה של ארה"ב ושל עוד מדינות בעלות כלכלת שוק מובהקת. שיעור ההוצאה ברוב מדינות סקנדינביה ובצרפת נע בין 50% ל-60% מהתמ"ג.

מינויו של נתניהו  לראשות הממשלה, ב-1996, הפך את מה שהייתה התיחסות ישירה לקיצוץ ההוצאה לאמירה בוטה. נתניהו  לא תירץ ולא הסביר. נתניהו בא עם הבחנה ברורה בין "האיש השמן" – הממשלה, ל"איש הרזה" – המגזר הפרטי. שמן הוא מכוער. רזה הוא יפה. שמן מכוער זולל רזים יפים. מכאן, שממשלה היא בעיקרה גוף מיותר לבד מניהול ענייני  הביטחון של המדינה. רובן המכריע של פעילויות הממשלה האזרחית יתבצע טוב יותר על ידי  גופים פרטיים.

המחאה החברתית, שפרצה בקיץ 2011, קראה תיגר על ההבחנה הזו. העם דורש צדק חברתי, אמרו בהפגנות . העם קורא לממשלה לקחת על עצמה אחריות. העם  דורש ערבות ממשלתית. העם דורש ערבות לחינוך, לבריאות, לדיור, ולפנסיה.

הדיונים שהתעוררו בעקבות המחאה חידדו מחדש ההבחנה בין ממשלה קטנה לממשלה גדולה. ההבחנה הזו  תמיד הייתה שם, אלא שהצגה מפותלת של הדברים הקשתה על הבנתה, מתוך שהיא כרכה הוצאה ממשלתית מוגדלת עם גירעון תקציבי. היום יותר ויותר אנשים  יודעים: אפשר להגדיל את ההוצאה הממשלתית וגם לשמור על גירעון תקציבי מבוקר. מגדילים את ההוצאה בה בעת עם גביית מס מוגברת מאלה שיכולים לשלם יותר.

כך נסגר לו עוד מעגל כלכלי, המעגל של הוצאת הממשלה. ומאלף לראות כמה סיבובים אפשר לעשות על מושג אחד, ובכל פעם להגיד כאילו משהו אחר.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***