תוכנית ייצוב המשק – סיפור אחד

איך זה קרה? שואלים אותי לעתים קרובות. איך זה שכו-לם קיבלו את תוכנית ייצוב המשק מבלי להסתייג. ובכן, השלב הראשון של התוכנית באמת הושתת על הסכמה רחבה.   הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים בישראל. הסכמה בין שלושת המשרדים הכלכליים הראשיים של אותה תקופה: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד התעשייה והמסחר. חילוקי הדעות התגלעו לאחר מכן, כשהתוכנית נדבקה לקוויה ההתחלתיים, ולא  התאימה את עצמה לתנאים שהשתנו.

בהתחלה, כולם הסכימו שאין ברירה. שיעור האינפלציה במהלך 1984 הגיע ל-445%.       המדידה במחצית הראשונה של 1985 לא הצביעה על שיפור במגמה. אינפלציה כזו היא התגלמות מגדל בבל בכלכלה, כל פרט מדבר בשפת מחירים משלו. מדד המחירים לצרכן מתפרסם רק אחת לחודש, שבועיים לאחר סיום החודש הקודם. יצרנים, סוחרים, עובדים – אף  אחד מהם אינו יודע בוודאות מה התרחש באינפלציה במשך שבועות ארוכים. מחמת הפחד, כל אחד מהם מנסה להקדים את שותפו לעסקה. וכולם ביחד דוחפים את האינפלציה למדרגה גבוהה יותר.

לפני התוכנית, נעשו ניסיונות רבים לייצב את המחירים. וכשצוות ההיגוי של התוכנית בחר להשתמש באמצעים קשים כגון קיצוץ חד בתקציב והקפצת הרבית, הוא עשה זאת לאחר שהתאכזב מיכולתם של האמצעים הרכים יותר. ועם כל זאת, נשענו בתוכנית גם על הקפאת המחירים, שער החליפין והשכר, במטרה להפחית את מינונם של האמצעים הנעימים פחות.

ברקע התוכנית עמד מסמך עשר הנקודות: עשר המלצות  של ממשלת ארה"ב לשינוי מבני בכלכלת ישראל. היה ברור כי מילוי ההמלצות יועיל לאישור הסיוע הכספי האמריקאי  שישראל ביקשה באותה תקופה. היה ברור גם שהממשל האמריקאי שימש כאן לפה לכמה כלכלני אקדמיה וממשלה בישראל, שראו במשבר הזדמנות להוביל את המשק הישראלי למודל הכלכלי המקובל במדינות המתועשות.

תערובת המניעים הזו מתבטאת יפה בכותרת ספרו של אחד ממעצבי התוכנית, הפרופסור מיכאל ברונו: "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית". כותרת המשנה, באותיות קטנות יותר, אומרת: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". (Michael Bruno, Clarendon Press. Oxford, 1993).

התהיה המשותפת היום להרבה אנשים צעירים, איך כולם הסכימו על "תוכנית כזאת",  נוגעת לשלבי התוכנית המאוחרים יותר, ולשינויים המבניים שאז החלו להתממש.  אז, כשהתוכנית כבר התקדמה ומשמעויותיה החלו להתברר, גורמים שונים גם החלו  לבטא הסתייגויות. אחד הסיפורים היפים להמחשת העניין זה הוא סיפור שער החליפין של השקל.

מיד לאחר התוכנית, התייצב קצב האינפלציה על כ-20% לשנה. התאמת שער החליפין של השקל, שהייתה נתונה בידי בנק ישראל, פיגרה אחרי המחירים והשכר, ולא הייתה סדירה. בנק ישראל חשש מליבוי האינפלציה בעקבות כל פיחות. חששו לא היה נטול יסוד. אך, מנגד, אי-אפשר היה להתעלם ממסורת ארוכה של תיאום מוצדק בין שער החליפין לשכר ולמדדי המחירים. בעידן שלפני  תוכנית הייצוב, התכנסה באוצר מדי פעם הוועדה לבחינת רווחיות הייצוא. ישבו בה נציגים של משרדי הממשלה ושל התאחדות התעשיינים. כל אחד מהם חישב בדרכו את התפתחות רווחיות הייצוא (התפתחות מחירי התפוקה בדולרים בניכוי השינוי הדולרי במחירי התשומות). בסופו של דיון הגיעו להסכמה על שיעור פיחות השקל הנחוץ על מנת שרווחיות הייצוא לא תישחק.

השמירה על רמת רווחיות פחות או יותר קבועה נועדה להבטיח את גידולו הסדיר של הייצוא.  זאת מתוך ההנחה שהייצואנים, ככל אנשי העסקים, שואפים לרווח סביר. הם אמנם יכולים לספוג רווח מוקטן או הפסד לתקופת מה, אך הפסד מתמשך יוביל אותם להשבתת קווי ייצור.  משרד המסחר והתעשייה הגן על התפישה הזאת בשנים הראשונות שלאחר התוכנית.  בהיותי אחראית על הניתוח המקרו-כלכלי במשרד, נתתי  לה ביטוי בפרסום "התעשייה בישראל 1986", שיצא לאור באפריל 1987.

זה היה אחד הביטויים הראשונים לדעה האחרת לאחר תוכנית הייצוב: "בייצוא לשוק הדולרי הוקפא שער החליפין, ואילו השכר וכמה מהתשומות התייקרו", כתבתי שם. "שחיקת הרווחיות נספגה על ידי רוב החברות…, עם זאת לא ניתן לפעול לטווח ארוך בתנאי הפסד". באוגוסט 1988 פרסמנו את חוברת "ההתפתחויות בתעשייה במחצית הראשונה של 1988". שם כבר היה ברור שהייצור התעשייתי יורד מראשית השנה. ייחסתי את חדות הירידה לאינתיפדה שפרצה בדצמבר 1987. עם זאת, הדגשתי שוב את תרומתה של הקפאת שער החליפין לנסיגת הייצור: " תנאי הרקע המקרו-כלכליים – שער רבית גבוה ושער חליפין מוקפא – גורמים לקשיים בקבוצה רחבה של מפעלים כבר תקופה ארוכה".

ניתוח דומה ערכתי במאמר שהתפרסם בדפי הכלכלה של "הארץ" ב-4.6.89, וכותרתו   "דרושה מדיניות פיחותים ארוכת טווח". במאמר אחר, שהתפרסם ברבעון לכלכלה, יולי 1989, כתבתי: "להקפאת שער החליפין לא היו השלכות מיידיות, ובשנים 1986 ו-1987 גדל הייצוא התעשייתי ללא-יהלומים…ההאטה בייצוא חלה רק בשנת 1988, ושיעור הגידול הגיע ל-2%. הפיגור בתגובה אינו מלמד על חוסר רגישות לתנודות שער החליפין, אלא משקף את העובדה שרובו של הייצוא מישראל נעשה בידי מפעלי ייצוא שאין להם אלטרנטיבות בשוק המקומי".

מאמרים אלה ועוד התבטאויות דומות עוררו עליי כעס. בכיר בבנק ישראל התבטא כלפיי במפגש כלשהו: היא ממציאה כלכלה משלה. והיו גם אירועים מצחיקים. אחד מהם, אני מספרת לפעמים בהרצאות שלי, כדי להמחיש איך שני הצדדים למחלוקת האמינו בכל לבם במה שהם אומרים. ידיד שלי איש-בנק-ישראל ואני צעדנו בין מדפי הסופרמרקט השכונתי. תוך כדי מילוי העגלות, התווכחנו על מדיניות שער החליפין. כשהגענו לקופות, כל אחד מאיתנו התייצב בקופה משלו כדי להירגע.

 את העובדה הזו אולי קשה לצעירים לוחמניים להפנים, אבל גם כלכלני בנק ישראל האמינו בדרכם, כפי שאנחנו במשרד התעשייה והמסחר האמנו בדרכנו. רק, בדיעבד, בעקבות נסיגת התעשייה בשנים 1988 ו-1989, בנק ישראל התפנה לחשבון נפש. בפרק החמישי של ספרו, ברונו כבר מכיר בנזקיי הקפאת שער החליפין. הוא מתרץ אותה באילוצים פוליטיים. האמנם  כך? חקר האמת הזה לא ממש חשוב עכשיו. עובדה היא כי הגמגום בשער החליפין נמשך עד להנהגת האלכסון – רצועת הניוד שבאמצעותה התחייב בנק ישראל על פיחות הדרגתי – בסוף 1991.

האלכסון רוקן מתוכן באמצע 1997, באמצעות הרחבה ניכרת של רצועת הניוד שמסביבו.  זה היה צעד מכין לקראת הפיכת השקל למטבע שנסחר בשוק לגמרי חופשי. מאז, שוב בנק ישראל אינו מחויב לתוואי שער חליפין מוגדר. והתוצאה היא ייסוף מתמשך בשער החליפין של השקל.

האם, באמת, בנק ישראל אינו מכיר בהשפעת שער החליפין על הייצוא ועל היבוא?       בהודעה לעיתונות מיום 10 לאוקטובר 2011 הוא מציג ניתוח קצת מפותל בנושא. למי ששמע וקרא את בנק ישראל בשנות ה-80, הניתוח הזה נראה מוכר. ובכל זאת, ולא לגמרי בעקביות עם הניתוח הישן והטוב, בנק ישראל מתערב עכשיו כבר תקופה ארוכה בשוק המטבע. מראשית אוגוסט 2009, הבנק רוכש דולרים בכמויות ניכרות כל אימת שמאזן הביקוש וההיצע בשוק מאיים לייסף את השקל יותר מדי. רוכש, ולא מצליח להשפיע הרבה על שער השקל.

מה שאומר שסוגיית שער החליפין נותרה סוגייה לא-קלה. מה שאומר שגם מינוי נגיד לבנק המופקד עליה, הוא משימה לא-קלה. מי יודע עכשיו מה הנגיד התורן יעשה עם שער השקל. ולמה לו להציג עמדה מפורשת כבר עכשיו, כשכל הגורמים היכולים לתרום את חלקם לפיצוח הסוגייה – ממשלה, תעשיינים, הסתדרות, אקדמיה –  מעדיפים לחשוב עליה בהזדמנות אחרת.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

8 מחשבות על “תוכנית ייצוב המשק – סיפור אחד

  1. "היה ברור גם שהממשל האמריקאי שימש כאן לפה לכמה כלכלני אקדמיה וממשלה בישראל, שראו במשבר הזדמנות להוביל את המשק הישראלי למודל הכלכלי המקובל במדינות המתועשות."
    לשון נקייה להשלטת קונסנזוס וושינגטון על כלכלת ישראל לתפארת שיקגו ולסכנת חורבן בית שלישי.

  2. הסיוע הכספי האמריקאי -or you forgot or you dont want to remember, usa gave 1 milliard dollar in cash. the inflation was stopped but israel has to do what the PARIZ said.

  3. ישנו הספר 'כוח השוויון בכלכלה' שכתבה אסתר אלכסנדר ז"ל ובו תיאור מפורט למדי (ומקורי, להבנתי) של התהליכים הכלכליים(-פוליטיים) בשנות ה-80, כולל תכנית הייצוב. מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בנושא. לטענתה, גם עצם ההגעה לאינפלציה המפלצתית הנ"ל הייתה תוצאה של מדיניות מסוימת, ומכוונת; למעשה, היא מתארת את האינפלציה עצמה ככלי לחלוקה-מחדש של ההכנסות, שבו מעטים מרוויחים (הרבה) על חשבון כל השאר. [תיאור פשטני שלי. הניתוח שהיא מציעה בספרה הוא יסודי, מעמיק ומדויק מאוד]

  4. לקסי, נחום, מנוס,

    תודה על התגובות, הן רק מעידות עד כמה תוכנית ייצוב המשק מעוררת רגשות ועניין כמעט 30 שנה לאחר החלתה. אין ספק שהתוכנית היא אחד מאירועי המפתח להבנת כלכלת ישראל ומדינת ישראל ב-28 השנים האחרונות. אני מנסה כאן להאיר כמה נקודות מתוך החוויה האישית שלי כעובדת מדינה באותה תקופה. אמשיך לתאר בשבוע הבא.

  5. שתי נקודות באדיבות המהפכן יורם גבאי:
    לגבי מעורבות האמריקאים בתוכנית הייצוב –
    "בתהליך החשיפה הפעלנו את הפקידות האמריקנית (המשלחת הדו-לאומית ישראל-ארה"ב) כדי לקדם את התהליך[…] הבירוקרטיה המקצועית נהגה כך במספר רב של מקרים בעבר. למשל, בתוכנית הייצוב ב-1985. אז נקבעו דרישות אמריקניות תקציביות מישראל, אשר נוסחו במשותף על ידי האמריקנים ועל ידי הדרג המקצועי הישראלי."
    לגבי ה"הסכמה" הכללית על יישום תוכנית הייצוב:
    "ניסיון ההסתדרות להשבית את המשק ניכשל, ובסופו של דבר נכפתה עליה התוכנית. היא הסכימה למדיניות הממשלה, ולאחר 90 יום, הופשרו צווי החירום והתוכנית יצאה לדרך בהסכמת כל-הצדדים."
    [בהערת שוליים במקור: "בניגוד לפירסומים בנושא, ההסתדרות והתעשיינים לא שיתפו פעולה עם הממשלה בתוכנית הייצוב, וקיבלו אותה מחוסר ברירה, לאחר שעברה בצווי חירום של הממשלה ובגיבוי אמריקני. ההסתדרות אף הפעילה שביתה של שלושה ימים."]

    פניניםנוספות רבות מפי אחד החצופים שבמהפכני האוצר – http://observpost.wordpress.com/2011/11/13/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%9D-%D7%92%D7%91%D7%90%D7%99-%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%AA/

  6. אבשלום,

    אני מקבלת את הערותיך, הן מעשירות את הדיון. עם זאת, לפני התוכנית הייתה הידברות ממושכת בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, נחתמו מספר עסקות חבילה והן לא הצליחו. ולעניין צווי החירום מצד אחד, והשביתות מצד שני, ככה הגופים האלה "מדברים" גם באמצעות הפעלת כוח. באופן זה הם בודקים עד כמה כל צד מוכן ומסוגל להרחיק לכת. גם חתימה על הסכם שכר נראית לעתים קרובות ככה, והוא נקרא הסכם בסופו של דבר. "הסכם", אם תרצה. אני חושבת שהחשיבות בדיון על תוכנית ייצוב המשק הוא בהבנת המורכבות שלה, ועד כמה לכל סיפור בכלכלה יש הרבה פנים, במיוחד כשאתה מסתכל בדיעבד ושומע וקורא מקורות שונים. אם לא קראת את ספרו של ברונו, כדאי לך לקרוא. הוא לא מסתיר שם את ההתלבטויות שלו והחרטות שלו על השגיאות שנעשו.

  7. פינגבק: צל עולם « ספר חברה תרבות

  8. פינגבק: ממילטון פרידמן לבנק הפועלים וחזרה | נוטריה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s