השמן זית שלנו מטוסקנה

סתם מסעדה איטלקית באיזור הצרפתי של שווייץ. אחת מרשת מקומית לא גדולה. בשר, דגים, פסטה, פיצות, מנות צמחוניות – מסעדה רגילה לגמרי.

ובאמצע התפריט, הפתעה, עמוד שכותרתו "האיכות שלנו מובטחת". מתחת לכותרת, רשימת חמרי הגלם של המסעדה עם פירוט מקורם. השמן זית, בכבישה קרה, מטוסקנה. העוף משווייץ ומצרפת. העגל, הבקר והחזיר משווייץ. הכבש מאוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה. גבינות הפרמזן והמוצרלה מאיטליה. העגבניות מאיטליה.

לכאורה, תו תקן תמים. ובכל זאת, משהו חבוי מאחוריו. ברוב מדינות העולם המתועש נהוג היום ליבא חלק ניכר מפריטי הצריכה הפרטית – מוצרים מוגמרים וחמרי גלם. רכישת התוצרת במדינות העניות מאפשרת למתן את יוקר המחיה במדינות העשירות יותר.

אלא שיחד עם המחיר הצנוע מוגשת לעתים קרובות איכות צנועה. מדינות רבות במזרח אירופה ובמזרח אסיה מקפידות פחות על תקני איכות ובריאות מאשר מדינות מערב-אירופה. אחד הסימנים המובהקים לשימוש ביבוא להסוואת איכות פחות טובה מתקבל משגשוג המותגים הפרטיים של רשתות השיווק. המותג הפרטי הוא מותג חובק-כל של הרשת, ובניגוד למותג יצרני הוא אינו מבטא התמחות בתחום אחד, אלא שליטה שיווקית במגוון מוצרים. המותג פרטי אינו נשען על מוניטין של יצרן ייחודי אחד אלא על המוניטין של רשת השיווק. נדרשת מוטיבציה ועין חדה כדי לחקור מי עומד מאחורי המוצר באמת.

כך, למשל, בישראל ניתן להיתקל לאחרונה בשימורי דגים (סרדינים, טונה) הנמכרים תחת מותגן הפרטי של כמה מרשתות השיווק. עיון מדוקדק יותר בתגית שעל הקופסא מגלה שמקורם במזרח הרחוק. אין לדעת, כמובן, דבר על תכולת הקופסאות לפני שבודקים. עם זאת, מקובל לחשוב שפרי הים מהמזרח הרחוק פחות בדוק ופחות איכותי מפרי הים האירופי (סרדינים מפורטוגל, למשל).

הצהרת האיכות של רשת המסעדות מולינו בשווייץ אומרת, אם כן, במילותיה שלה: אנו לא שמים לכם עב"מים בצלחת. האוכל שלנו בא ממקור מזוהה, בעל שם טוב.

הצהרת האיכות אומרת בסמוי גם יותר מזה. היא אומרת: שימו לב, אנו משתמשים בעיקר בתוצרת שווייץ ובתוצרת השכונה הקרובה. כך אנו יכולים לפקח יותר על תנאי הגידול והשינוע של המוצר. בה בעת, אנו מספקים פרנסה לחקלאים שלנו ולחקלאים מעבר לגדר. תמסרו לחבר'ה מאיטליה ומצרפת שאנו מקדמים את תוצרתם. נשמח אם יקפצו לבקר בשווייץ ולאכול אצלנו, או אם יגמלו לנו בעקיפין על ידי רכישת תוצרת שווייצרית.

מסמך "האיכות שלנו מובטחת" הוא, אם כן, מעין תעודת חבר במועדון-המערב-אירופי-להגנה-הדדית- בפני-יבוא-מתחרה מבחוץ. אחד מאמצעיו של אותו מועדון הוא ההסכמה שאושרה על ידי ארגון הסחר העולמי להפיכת שמות המוצרים הנקראים על שם מקורם הגיאוגרפי למותג מוגן שהשימוש בו אסור לחקיינים זרים. בקבוצת המוצרים הזו נכללת גבינת הפרמזן מפרמה שבאיטליה, גבינות הברי והקממבר הנקראות על שמות חבלי ארץ בנורמנדי שבצרפת, הקוניאק והשמפניה המייצגים איזורים אחרים בצרפת, ועוד מוצרים דומים.

מסמך "האיכות שלנו מובטחת" הוא לכן גם יותר מתו איכות סתמי. הוא חלק ממגמה הולכת ומתרחבת של לוקליזציה בהיפוך לגלובליזציה. העדפת המקומיות בהיפוך להעדפת הבינלאומיות.  תו "האיכות שלנו מובטחת" מבטא תפישה שבהקצנתה יכולה להיראות קצת פשטנית: גלובלי זה מחיר, לוקאלי זה איכות. גלובלי זה קיום הכרחי, לוקאלי זה נשמה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

7 מחשבות על “השמן זית שלנו מטוסקנה

  1. לעניין הגידול המקומי של מוצרי מזון, הקו-אופ (צרכנייה שיתופית, לא ענק שיווקי) כאן בעיירה פרסם מצגת בת 100 שקפים בנושא האיכרים המקומיים, תפוקתם, השכלתם ויכולתם להתפרנס מעבודתם.
    המצגת היתה אחד הדברים הכי מפחידים שקראתי בשנה האחרונה: מסתבר שאף איכר לא מצליח להתפרנס מחקלאות. המשמעויות הכלכליות של חוסר היכולת להתפרנס מחקלאות זעירה ברורות לי: מחירי המזון נמוכים מדי בהתחשב במחירי הקרקע, העבודה, המיום והטיפול. זאת, על אף קיומם של מתנדבים לחקלאות אורגנית שפועלים בערך כמו מתנדבי הקיבוצים בזמנו; על אף האקלים הנוח (מקסימום שבוע של שלג בשנה, עונת צמיחה ללא חממות פסיביות בין אפריל ונובמבר; כל השנה עם חממות פסיביות).

    הסקר שאל אם המחוז יכול למעשה להאכיל את עצמו. אני חושבת שמשתמע ממנו שמחירי המזון צפויים לנסוק (על כל המשתמע מכך) או שאיכותו תקרוס.
    הנה הקישור, אם מעניין לך לקרוא על זה (קובץ פדף גדול למדי).

  2. שונרא,

    תודה, אני אקרא, זה מעניין אותי. בכל העולם יש התעוררות בעניין הזה. מה שעשו בגדול בגלובליזציה זו המרה של איכות במחיר. מביאים תוצרת זולה ובמקרים רבים פחות מבוקרת ופחות איכותית מבחוץ. הם (היבואנים, רשתות השיווק) לא שואלים אותנו אם אנחנו מעוניינים בזול יותר. הם גם לא שואלים אותנו להשקפתנו על תוצאות המקרו של המדיניות הזו שהורסת את פרנסת החקלאים המקומיים. גם זה משפיע בעקיפין על איכות החיים של כולנו.

  3. שונרא,

    עברתי על זה עכשיו (למי שמעוניין, זו תצוגת שקפים שנקראת בקלות). זה מעניין ומשקף מגמה שעוד לא הגיעה אלינו. בכל העולם מחפשים את הדרך חזרה למקומיות. ההתארגנות כאן מאד אמריקאית באפיה: רצינית, יסודית, כל דבר נבדק, המלצות אופרטיביות בסוף. זה הולך להפוך לטרנד עולמי, כך אני מרגישה.

  4. אחד הדברים המעניינים שמסתבר מתוך המצגת (תודה שקראת!) הוא שחקלאים זקוקים לארגון שיווקי שידברר את מוצריהם ויעניק סקאלה אחרת, שאינה רק מחיר המוצר.
    אחד מהארגונים שמתווך את הסיפור שמספרים הוא שווקי האיכרים (אצלנו זה פעמים בשבוע, שבת ורביעי) בהם חקלאים מציעים את מרכולתם תחת חסות הסיפור של "אני מקומי, האוכל לא נסע רחוק, החיות חיו את חייהן בצורה מאושרת ונשחטו ללא כאב מיותר, הירקות גודלו להנאתך, הביצים הן מתרנגולות חופש".
    אבל יש בארה"ב שסע חברתי נורא, ויש אנשים שלא יבואו לשוק כי הוא שוק ומחייב הליכה ברגל בתוכו ואינו מקורה ומחייב תשלום במזומן ובכלל, מרגיש היפי מדי. עבורם יש ערוצים כאלה: http://chimacumcorner.com/ – חנות חביבה, עם קירות ומוכרים שמסדרים את התוצרת, ודגלים אמריקאיים (כדי שידעו מי שצריכים לדעת שזה לא של ההיפים).

    החקלאים עצמם, מסתבר, עסוקים יותר בגידול מזון מאשר בשיווק. ומעניין שזה כך אצל יוצרי-ערך אחרים רבים: מתרגמים (קולגות שלי) נוטים להיות אסונות-שיווק מהלכים, המסתתרים מאחורי ארגוני שיווק שכל הערך המוסף שלהם הוא הדיבור עם קהל הלקוחות. הייתכן שמתווכים הם תופעה נחוצה בשוק האנושי? נראה לי שאכן, כן.

  5. שונרא,

    מעניין הכל. כל פרט. אני חולקת עליך רק בדבר אחד: לדעתי הדגלים אינם באים לבדל את בעלי החנות מההיפים, אלא להכריז שזו חנות אמריקאית, תוצרת אמריקאית. גם בשתי כיכרות השוק שתיארתי בשווייץ (בפוסט מה-20.7) התנוססו דגלים. עכשיו זה עוד יותר מתחבר לי לאופן שבו תיארתי את זה שם.

    ובעניין המתווכים, מסכימה לגמריי. מה זה מסחר, אם לא תיווך בין הפראיירים שיודעים לייצר ולא יודעים או אין להם זמן למכור, לבין הקונים.

  6. הממ. לגבי המחלוקת: מחוץ לארה"ב יש לדגל מסמן עיקרי אחד: עוצמת האימפריה. בין אם האימפריה היא לצידך או נגדך, הדגל מתנוסס מסביב לעולם ובכל השטח שתחת השפעתה.

    בתוך ארה"ב יש לדגל שתי משמעויות עיקריות: תמיכה במלחמה האינסופית ותמיכה בממלכתיות. בקצה הזה של הפינה הצפון-מערבית הקיצונית של גוף האימפירה מתגודדים הרבה מאוד אנשים שדעתם לא נוחה לא מזה ולא מזה. ובגלל זה לא ראיתי בשוק האיכרים כאן לא דגל ולא צבעי דגל – וגם לא אנשים מהסוג השמרני/אוונגליסטי (זו עיירה קטנה ואני מדי פעם סורגת עם האוונגליסטיות – נשים נפלאות וחזקות ומעניינות וגם סורגות היטב). לעומת זאת, דווקא ראיתי את הזן היותר הומניסטי בחנות המקורה – ובבלוג שלהם אפשר לראות היטב את הדגל.

    מעניין שאנשי מסיבת התה דווקא אוהבים את הדגל – על אף התנגדותם לרוב ענייני המדינה – אבל הירוקים/פרוגרסיביים נוטים להימנע ממנו, על אף ששני הצדדים לא אוהבים לא ממלכתיות ולא אימפריות ולא התערבות ממשלתית מיותרת (כאשר הגדרת ה"מיותר" שונה למדי בין הצדדים).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s