כבר כשהתקרבתי לשולחן ארוחת הבוקר ראיתי שבחרנו טוב. מפה מגוהצת בתכלת בהיר, מפית נייר צהובה עם כיתוב כחול מקופלת ככובע חרוטי משמאל למזלג, שני וורדים צהובים-וורודים באגרטל. שווייץ לעולם לא מכזיבה. שקט לעיניים, שקט לאזניים, שקט למחשבות.

האוטובוס הבינעירוני התייצב בתחנה בדקה הרשומה בלוח התלוי במקומו. הרכבת המצוחצחת נעה בזמן המוקצב לה. האניה ששטה על אגם ז'נבה לא ביישה את המסורת.

שווייץ היא מדינת שלוש אומות ושלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היינו בחופשה בחלק הצרפתי שלה. במסעדות מצאנו תפריטים בשלוש שפות ועוד אנגלית, האנשים שפגשנו דיברו או גמגמו בשלוש השפות. ברחובות ראינו המון ילדים אפריקאים ואסיאתיים משולבים בטבעיות בחבורות הילדים המקומיים שחזרו הבייתה בצהריים עם ילקוט על הגב. ראינו גם המון זוגות מעורבים – מעורבים בברכת המשפחה, כך נראה – הולכים לבלות יחד עם הסבא והסבתא ועם ילדים בכל גוון אפשרי של קפה בחלב.

בשבת הלכנו לשוק המקומי. מאמצע יולי ועד לסוף אוגוסט מתקיימים בו ארועי קיץ. השוק נערך בשתי כיכרות בעיר. במרכזן פרוש שולחן מלבני ענק, שבצדו הפנימי עומדים חברי אגודת הכורמים האיזורית ומוכרים טעימות יין. קהל צפוף עמד בשקט ולגם מהכוסות. האווירה הייתה שמחה ומשוחררת. בכיכר השוק הקבועה היו מפוזרים גם דוכני תוצרת חקלאית. בכיכר השנייה, כיכר העירייה, התקיימו מופעי בידור.

על המדרכה נצבו שלושה נגני קרן יער, שניים מבוגרים ונער אחד. לצדם, מימין ומשמאל, עמדו זקן וצעיר וביצעו מופעי אקרובטיקה עם הדגל השווייצרי. הם זרקו את הדגלים באוויר, קלטו אותם חזרה, סובבו אותם סביב פרק היד. אחריהם, נגנה תזמורת מקומית יצירות של שטראוס ושל חבריו הוינאיים. כשהתזמורת יצאה להפסקה, עלתה מקהלה בתלבושת אנשי הרים – קטיפה, צווארוני תחרה לבנה, כפפות תחרה שחורה וכל השאר – והנעימה בשירי עם.

היה מצחיק. היה נוגע ללב. שתי הכיכרות האלה של העיר ווה (Vevey) מתמלאות בימי שלישי וששי. בשאר ימי השבוע הן ריקות, אבל תמיד מתנוסס מעליהן בגאון דגל שווייץ. ווה הרחוקה מרחק שעה נסיעה ברכבת מז'נבה היא, לכאורה, פרובינציה, אם כי כמה מגדולי הספרות והאמנות של המאות ה-19 וה-20 בחרו לחיות בה. צ'רלי צ'פלין הוא אחד מהם. אחותה הגדולה יותר מונטרה (Montreux) המארחת מדי קיץ את פסטיבל הג'ז הבינלאומי המפורסם,  הייתה לבית לדמויות ידועות אחרות כגון הסופר ולדימיר נבוקוב. גם במרכזה של כיכר השוק במונטרה מתנוסס דגל שווייץ באופן קבוע. ומלמעלה, מהתקרה, משתלשל לו שלט בולט עם הכיתוב Liberte'&Patrie – חירות ומולדת.

שווייץ, במשך מאות שנים, הייתה מקום מפלטם של כל נרדפי אירופה: בעלי אמונות דתיות אסורות, מורדים פוליטיים ודמויות שחרגו מהכללים החברתיים המקובלים. במובן הזה, היא מלאה תפקיד דומה לזה של ארה"ב מאז היווסדה. כיום, שווייץ היא מדינה עשירה ומתוקנת. התמ"ג לנפש שלה בשנת 2010 עמד על כ-47 אלף דולר לשנה (במונחי שער חליפין המבוסס על שווי כוח הקניה), מקום שלישי בין מדינות ה-OECD. שיעור האבטלה בה ב-2012 הגיע ל-3.9%.

האם העושר הוא שמעלה את מפלס הרוגע והאושר? או הרוגע הוא שמעלה את מפלס העושר והאושר? קטונתי מלומר מילה. אוכל רק להוסיף שבשלווה השווייצרית הצלחתי לקרוא את מסתו המפורסמת של הכלכלן והפילוסוף הבריטי, ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות" (הוצאת שלם, התשס"ז). הספר היה מונח אצלי בערימה במשך שנה, וברעש שבין טהרן לחאלב לתחריר לא הצלחתי אפילו לפתוח אותו. קריאת 138 עמודיו בשלושה ימים היא הוכחה משכנעת אחת לטענה שלטיילת שבין ווה למונטרה, ולאורח חיים השווייצרי בכלל, יכולה להיות השפעה ברוכה.

ספרו הקלאסי של מיל דן במושג החירות האישית. חירות של אדם בקרב קהילה, שתמיד כופה את ערכיה על הפרט, חירות של אזרח במדינתו. מצאתי שם את הפיסקה היפה הבאה: "ככל שהבריות משביחים, כך יגדל תמיד מספר הדוקטרינות ששוב אין מערערים עליהן ואין מטילים בהן ספק; ואפשר כמעט למדוד את רווחתם של בריות על פי מספרן ורצינותן של האמיתות שהגיעו לדרגה שבה שוב אין חולקים עליהן".

שווייץ, כך נדמה לי, חובקת בחיקה מספר רב של אמיתות חיים שרוב אזרחיה שוב אין חולקים עליהן. ואולי זה סתם יפיו המסנוור של אגם ז'נבה, והטמפרטורה הקבועה של 25 מעלות צלסיוס בחודש יולי, שאיש אינו חולק על תרומתם לרווחת הכלל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***