לפני מספר שבועות, נסעתי באוטובוס מתל-אביב לירושלים. הפלגנו באיילון-דרום, התקרבנו למזלג ימינה-אשדוד-שמאלה-ירושלים. איזה פנייה אני לוקח עכשיו? שאל הנהג את הנוסעים שעל ידו. שמאלה, הם ענו, והוא עלה בביטחה על כביש ירושלים. שם הוא שב והתעדכן:  ואיפה בדרך אני אמור לעצור?

לא הופתעתי, תיארתי כאן בעבר סיפור דומה. אגד נעזרת בנהגים מחליפים מדי פעם. הם, כנראה, לא מספיקים ללמוד את מסלול הנסיעה לכל פרטיו. הפעם, ישבתי מאחורי הנהג, ולכן שמעתי טוב-טוב את מה שאמרה לו הנוסעת שהגיחה פתאום בריצה מהספסל האחורי, כעשר דקות אחרי שבעיית הניווט הקטנה נפתרה.

– המזגן שלי נוזל, היא צרחה. נשפכים עליי דליי מים. איך אתה מטפל באוטובוס שלך.

הנהג, בחור צעיר, חשק את שפתיו ולא אמר מילה. עברו עוד עשרים דקות, נעמדתי לידו כדי לרדת מהאוטובוס במחלף הראל.

– ההגה שלי רועד, הוא פלט פתאום. כל האוטובוס רועד, את מרגישה? לא יודע איך נעלה את העלייה לירושלים, ויש לי עוד שלושה סיבובים כאלה היום: חזרה לתל-אביב ועוד הלוך-חזור.

– זה לא אוטובוס שלך? שאלתי.

– לא, הוא ענה, אמרו לי לעלות עליו ולנהוג לירושלים.

נזכרתי איך פעם, בימים הטובים, כל המרחב שמסביב לכסא הנהג נראה כנחלתו האישית. נעל של תינוק, לברכת הדרך, התנדנדה מלמעלה. עציצי צמחים אמיתיים או מפלסטיק היו מונחים לצד לוח המחוונים. בפינות שלא הסתירו את הראות, נתלו דגלוני בית"ר ירושלים או הפועל תל-אביב.

חלפו שנים, אגד הופרטה ומתחרה עם חברות תחבורה אחרות על קווי הנסיעה. במאמץ לכווץ את ההוצאות, בוטלו האוטובוסים האישיים, והשיבוץ של כל נהג לכלי רכב נעשה על פי שיקולי יעילות של הרגע. בית"ר והפועל נעלמו מחזית האוטובוסים.

הריק שהם השאירו, מזכיר לי חוית טיול באוסטריה מלפני שנים. ליד כל מוזיאון-ארמון שביקרנו, עמד מבנה שירותים קטן. ניהלה אותו אשה מבוגרת (זו כנראה הייתה תכנית תעסוקה ממשלתית) שזינקה לצחצח את תא השירותים מיד כשהוא התפנה. הנשים האלה ישבו במין מבואה לפני טרקלין השירותים. התפלאתי לראות וילון תחרה שקוף תלוי על החלון שלידן. לצדן, על המדף, היה מונח קומקום, ובכמה מהמקומות גם כיריים קטנים. פעם אחת, כמעט התעלפתי כשהרחתי מבחוץ את ריח המרק המתבשל בפנים, וכשנתקלתי בדודה עומדת מולי ובוחשת בסיר.

אוסטריה היא אחת ממדינות אירופה היציבות. לאחר שתי מלחמות עולם, היא כבר לא בוחשת בשום קלחת שאינה שלה. מעמדה המתבדל מאפשר לה לחיות את חייה על פי הבנתה. הוצאת הממשלה באוסטריה גבוהה יחסית (52% מהתמ"ג ב-2012). עם זאת, גירעונה התקציבי נמצא תחת שליטה (3% מהתמ"ג). והכי חשוב, שיעור האבטלה שלה אינו חורג מ-4 עד 5 אחוזים מאז ראשית שנות ה-2000, כשכל אירופה נתונה במשבר.

בישראל של שנות ה-2000, לא פעם מתנהל דיון כבד-ראש בין מומחים על דגם המשטר הרצוי. פרופסורים אמיצים קוראים לביצורה מחדש של הדמוקרטיה שהתערערה בשנים האחרונות. אך איש אינו נותן את דעתו על הקשר בין מרחב הדמוקרטיה למרחב האישי. איך מרגיש נהג אוטובוס  באוטובוס שאינו שלו. איך מרגיש אדם במקום עבודה שאינו בית.

בני אדם, כמו בעלי חיים אחרים, מתקשרים לטריטוריה שלהם. כל מי שאי-פעם עבד במשרד מכיר את מלחמות החדרים, וכמה רגשות יכולה לעורר העברת עובד מחדר לחדר, אפילו לחדר טוב יותר.

מה קורה לאדם שלא רשאי להגן על גבולות חלקת אלוהים הקטנה שלו? מה קורה לנהג שהחדירו למוחו שזמן הוא כסף? שמתי לב ש"הנהג" כבר לא מספר בדיחות של נהגים לנוסעי האוטובוס. בטח לא בדיחות של נהגי אגד.

אדם כזה, שהתרגל לאי-כיבוד גבולותיו, סביר להאמין שהוא גם פחות מכבד את גבולותיהם של אחרים. הוא פחות נינוח, פחות מחייך. ומי ששכח איך מחייכים, לא בטוח עד כמה הוא מסוגל להיזכר ברוח השטות ההיא של דמוקרטיה ששאחזה בו בנעוריו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***