מצחיק, אני זוכרת בדיוק איך נפלה עליי ההכרה שאני ציונית וסוציאליסטית. זה היה בשנות ה-70. חזרתי עם משפחתי משהות של שנתיים בארה"ב. שמחתי לחזור לארץ. היה נדמה לי שאני שמחה בגלל השמש, הקפה התורכי, והטחינה. אבל היה שם עוד משהו: הרגשתי שלעולם לא יהיה לי טוב מחוץ לישראל.

היה לי קשה בחוץ. חסרה לי המעורבות העצומה שאני חשה כאן כל רגע. לא אהבתי את יחסי העבודה שם, כאן עדיין שרר עידן הקביעות והנאמנות בין עובד למעביד. וכמובן שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחיות במדינה בלי ביטוח בריאות לכל, ועם פחד לפתוח דלת סתם-ככה-בלי-לבדוק-מי-זה כשהפעמון מצלצל.

ועם כל זאת, ההכרה המפורשת בסנטימנט הציוני-סוציאליסטי שלי נחתה עליי לגמרי במפתיע. עד אז, לא חיפשתי אידאלים. אני בת לדור שברח מאידאלים. ספגנו מספיק אידאלים בבית ההורים, בבית הספר, בתנועת הנוער, ובשכונה. נחנקנו מרוב אידאלים. אני שמה לב שאני חוזרת למילה הנשכחת  "אידאל" כשאני כותבת על הימים ההם.

אבי ואמי הגיעו לארץ בעלייה שלישית ובעלייה רביעית. כל באי ביתנו היו טיפוסים חולמים והוזים. והבית היה מלא תמיד. מי שנסע, נגיד, מעפולה או מכפר גלעדי לירושלים, היה ברור שלא היה לו רכב משלו. היה ברור שהוא פיצל את הנסיעה באוטובוס ליומיים. היה ברור שהוא התייצב בפתח ביתנו בשעות אחר הצהריים או הערב, מבלי להודיע מראש – גרנו ממש על כביש חיפה-תל-אביב הישן. היה ברור שהוא נשאר לישון. והיה הכי ברור שהוא לא החמיץ את ההזדמנות לנאום על מפעל חייו. מיותר לומר, היה לו מפעל חיים.

אירוע אחד, שזכור לי לפרטיו כמו בתמונה, התרחש מתישהו כשלמדתי בבית הספר התיכון. הייתי לבד בבית, ישבתי ליד שולחן האוכל והכנתי שיעורים. סיכמתי סיפור שלמדנו בכיתה. נדמה לי שזה היה "לאן" של פאיירברג – לאן פנינו מועדות, אתם יודעים – את ייסורי הגולה רק ארץ ישראל תרפא. הפאתוס הביך אותי, לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב מבוכה.

פתאום, דפיקה בדלת. מופיעה מי שנקרא לה פנינה כ. – דמות ידועה מההיסטוריה הציונית. הושבתי אותה לידי, הכנתי לה שתייה, ואז היא שאלה: מה את מסכמת? "לאן", עניתי לה. אה, "לאן", היא אמרה, איזה מאמר, איזה סופר, ואני הייתי בגיל ההתבגרות. הרגשתי את הצחוק מטפס מבטני אל הגרון, עוד שנייה אני לגמרי מאבדת שליטה. ואז, השער חרק, הצלחתי לומר "הנה אבא מגיע", רצתי החוצה, אמרתי אבא פנינה הגיעה, וצחקתי-צחקתי-צחקתי.

עכשיו ברור מדוע חייכתי לעצמי חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, כשקלטתי שאני בכל זאת ציונית וסוציאליסטית. אבל היה שם גם דבר אחר, לגמרי מפתיע, ההורים שלנו לא רצו שנהיה כמותם. בגיל מאוחר, הם הפנימו את המחיר שהם שילמו על מסירותם לרעיונות והזנחת חייהם הפרטיים – בריאות לקויה, פרנסה לא-משהו, איבוד היכולת ליהנות את הנאות החיים הקטנות – והם אמרו לעצמם: די. יותר מזה, עוד לפני שהם ניסחו לעצמם את עמדתם באופן מודע, הם כיוונו אותנו לאורח חיים זעיר-בורגני. למרבה האירוניה, אורח חיים זעיר-בורגני הנשען על מוסדות הרווחה שהורינו הקימו. אולפנו לרכוש מקצוע בגיל צעיר, להתחתן מוקדם, לקנות דירה ולהשתעבד למשכנתא מסובסדת. בקצרה, לא נסענו להודו אחרי הצבא.

ולמרות הכל, רובנו לא חיפשנו לעשות כסף. למדנו כלכלה כי תורת הכלכלה עוזרת להשליט סדר והוגנות. למדנו מדעי הטבע כי החידושים וההמצאות מובילים את הקידמה. לא נמשכנו למנהל עסקים. מתישהו בשנות ה-80, אחרי המהפך הפוליטי בישראל, ובד בבד עם השתלטות התאצ'ריזם-רייגניזם בעולם, התחלנו להרגיש שאנחנו, דיעותינו, ואפילו מיומנויותינו המקצועיות, נדחקים אל מחוץ לזרם המרכזי.

הרגשנו, ומה עשינו? כולם יודעים. לא היינו דור הירואי. זו לא חכמה גדולה לנתח את הדברים בדיעבד. קשה יותר לפענח כל איתות בזמן שהוא מופיע. קשה יותר לצרף את האיתותים למסר שלם. אז עשינו מה שעשינו, מי פחות ומי יותר. כמה מאיתנו התנגדו במפורש לצעדים הכלכליים ששינו את דמותה של המדינה. זה, כמובן, לא שינה את מהלך ההיסטוריה. והיום, אנחנו – דור האנטי-גיבורים, הדור שרק חיפש קצת שקט – מוצאים את עצמנו עם תהיות ובלי שקט, חמישים שנה אחרי שהסיפור של חיינו הבוגרים התחיל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***