הם לא פראיירים, חשבתי לעצמי, כשקראתי בעיתון את הדיווח על התכנסות פורום ערי הפריפריה לתמיכה בנוחי דנקנר. הם לא פראיירים, הם עומדים בקו החזית של המגזר הציבורי בישראל. הם לא טירוני תקשורת, הזכרתי לעצמי. הם לא טירונים, ובכל זאת הם חושפים את עצמם למתקפה הכל-כך צפויה לכל מי שמעז לומר: רגע, הההתיחסות השיפוטית לנוחי דנקנר אינה העיקר כרגע.

יתכן שראשי הפריפריה מפחיתים מחומרת מעשיו של דנקנר מעבר לראוי. אולי הם מעדיפים להתעלם מהנזקים שהוא הסב. אבל זה לא העניין הדחוף ביותר עכשיו. העניין הבוער הוא ניהול מיטבי של המשבר. ובניהול כזה, אין מי שמבין יותר מממנהיגי הפריפריה. הם מבינים, משום שהם חיים ממשבר למשבר. הם מבינים משום שהם הראשונים לקלוט כל איתות של מצוקה.

הערכתי לתפישת המציאות החדה של ראשי הפריפריה נולדה לפני עשרות שנים.  הכרתי רבים מהם במהלך עבודתי בממשלה ובתקשורת. הראשון שהרשים אותי היה עמיר פרץ, ראש עיריית שדרות הצעיר במחצית השנייה של שנות ה-80. באותה תקופה, התגלו בהדרגה תופעות הלוואי השליליות הראשונות של תוכנית ייצוב המשק. מפעלי התעשייה החלו לפטר עובדים. עמיר פרץ היה מבין הראשונים שהתריעו. שמעתי אותו לעתים תכופות בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, והלהט שבו דיבר גרם לי להאמין לדבריו. התחלתי לבדוק, התחלתי לשאול שאלות, התחלתי להטיל ספק בתועלתם של כמה מאמצעי המדיניות העיקריים שאומצו בהשראת התוכנית: ריסון מופרז של הוצאת הממשלה, הקפאת שער החליפין, ותוכנית החשיפה ליבוא שהחלו אז לדון בה.

ראשי ערים אחרים בצפון הארץ ובדרומה העירו את תשומת לבי לצמיחתה המוקדמת של "אל המעיין", רשת החינוך הלא-פורמלי של ש"ס. "אל המעיין" הוקמה ב-1987, כדי לענות על אותה מצוקה שעמיר פרץ היטיב לתאר. תמיכתה של "אל המעיין" בילדים שהידרדרו לעוני ובמשפחותיהם היא שמשכה המונים לעבר ש"ס, והניעה שינוי מעצב בכלכלה-חברה-פוליטיקה בישראל.  ראשי הפריפריה הבינו מוקדם מאד את משמעות התהליך, אך למרבה הצער איש לא הקשיב להם.

פוליטיקאי בולט אחר, הידוע בחושיו החדים, הפגין את התעניינותו במה שיש לראשי ערי הפריפריה לומר, לכל אורך התקופה שבה מילא את תפקיד שר התעשייה והמסחר (1984 עד 1990). אריאל שרון היה לגמרי ער לתועלתם המפלגתית של יחסים אלה. אבל הוא גם האזין לראשי הפריפריה בלב פתוח, הזמין תמיד את חברי הנהלת המשרד שישמעו יחד איתו, ובכך המשיך וטיפח מסורת ארוכת ימים של המשרד להקשיב לאנשים מהשטח, כי הם האנשים שיודעים.

האנשים האלה שיודעים הביעו את תמיכתם בנוחי דנקנר, כשהתכנסו במרכז השלטון המקומי ביום ג' שעבר. הם הדגישו את התייצבותו של דנקנר לצדם כשממשלת ישראל נעלמה משום-מה.

וכך תיאר יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט, את ההיסטוריה שלו עם דנקנר: "ב-2006, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אני זוכר שהוא הגיע למעלות. הוא בא ואמר לי 'אנחנו לא מכירים, אבל אני פותח את השופרסל למרות ההפגזות'…למה נוחי דנקנר היה צריך לעשות את זה? כי יש חור גדול שמדינת ישראל השאירה" (דהמארקר, 5.6.2013).

החור הגדול, כפי שפירטו באותה הזדמנות עוד ראשי רשויות מהפריפריה, אינו רק חור של היעדר טיפול בתושבים בעת מלחמה. הוא גם חור במימון בניית מוסדות ציבור כגון היכל התרבות במעלות. הוא גם חור במימון מלגות לסטודנטים. ובימים אלה, הוא חור גדול בחשיבה על עתידם של תאגידים הנקלעים לקשיים: האם לתת לכוחות השוק להעביר אותם מיד ליד? אולי ה"כוחות" יבחרו לסגור כמה מחברותיהם, אולי היד נעלמה תוביל לפיטורי עובדים.

הטיפול במשבר אי.די.בי נשמט במתכוון מידי הממשלה לעברו של בית המשפט. הממשלה בורחת עכשיו ממילוי תפקידה בניהול המשבר. חברת ענק קורסת והממשלה נעלמה. כשם שהיא נאלמה כשמיליארדי שקלים הועברו לדנקנר ולחבריו מהבנקים, מקרנות הפנסיה ומקופות הגמל. אין ממשלה בישראל, זה מה שראשי ערי הפריפריה אומרים. אין מי שינהיג את הכלכלה בישראל, הם אומרים. וכרגיל, מומלץ להקשיב לדבריהם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***