לא הרבה, חוץ ממוחה המפותל של כותבת שורות אלה. "סיפורי קנטרברי", ספרו הקלאסי של ג'פרי צ'וסר, נכתב במתכונת ספר שירה מחורז במאה ה-14. הוא עובד לפרוזה לאחרונה, על ידי הסופר הבריטי פיטר אקרויד, כדי להתאימו לקוראי הזמן הזה. גירסתו העברית, בתרגומו היפה של המשורר מאיר ויזלטיר, יצאה לאור השנה בהוצאת "אחוזת בית".

זהו סיפורה של קבוצת צליינים, העולה לרגל לקנטרברי, "לקברו של הקדוש הצדיק המבורך תומס". לילה לפני הגיעם ליעדם, הם לנים בפונדק ומתוודעים האחד לשני. בעל הפונדק, אדם מקסים לדעת כולם, מתיישב אל שולחנם, וחושב איתם כיצד יוכלו להעביר את זמן המסע בנעימים. "סיפורים מקצרים מסעות" הוא קובע, ומציע לבני החבורה לערוך רשימת תורנות לסיפור סיפורים. בני החבורה מקבלים את דעתו, ומבקשים ממנו להתמנות למנהל מסעם "האיש שייטיב לשפוט טוב מכולנו את טיב הסיפורים".

ולפני שהדיווח על המסע מתחיל, צ'וסר מקדים ומתאר כל אחד מהטיפוסים שנקבצו. רמז מסוים לסגנונו יכול להתקבל ממשפט אחד אופייני: "לבושו של אדם ורום מעלתו עשויים להיות סימן מהימן לערכו הפנימי". כן, אצל צ'וסר אף פעם אי אפשר להיות בטוח אם ומתי הוא רציני או מתעתע. הוא סוקר את גיבוריו אחד-אחד ומרעיף אהבה מיוחדת על אנשי הדת הרבים שבין חבריו למסע. נביא כאן בקצרה כמה מהבחנותיו ההופכות את הספר למה שהוא: התבוננות מצחיקה, נכונה לכל מקום ולכל עת, על אנשים.

כך, למשל, הוא מתאר את הדמות המכונה איכר חופשי, "בעל אחוזה עצמאי שאינו נמנה עם האצולה. "הוא החזיק בדעה כי התענגות חושנית היא המטרה הראויה לכל אדם סביר, ואף סוד האושר…הלחם שאכל והבירה ששתה היו תמיד מן המובחר שבמובחר; והיה לו גם מרתף יינות מלא וגדוש בכל טוב. צלי בשר לא חסר על שולחנו. והיו שם עופות אפויים ופסיונים ואווזים ועופות ציד ובשר חזיר. דגים הוגשו ברוטב ירוק, חוגלות צלויות תובלו בזנגביל, טווסים ברוטב מפולפל, סרטנים בחרדל, צלופחים מטוגנים הושרו בסוכר, ומקרלים ברוטב מנטה". "מעולם לא היה בנמצא איכר חופשי ראוי ממנו", מסכם צ'וסר – שהוא גם אחד מהחבורה, והמספר – את התרשמותו. הוא מצהיר זאת בפני האיכר, והאיכר בתורו צוחק ועונה לו "טוב אדוני, אני הולך בדרך הישר".

את מי שמכונה הסוחר צ'וסר מתאר באופן שונה לגמרי. "כל אימת שחיווה דעתו, עשה כן בקפידה ובנימה חגיגית; תמיד השתדל לאמוד את הרווח המשוער שיפיק מזה…כה אומר כבוד היה בעסקיו, בכל קנייה ומכירה שעשה, בכל פעולה של המרה או סחר חליפין, עד כי איש לא ידע ולא היה יכול לדעת אם הוא חייב או שחייבים לו. איזו אישיות מרשימה! אולי זה משונה אך שמו לא התגלה לי. פשוט לא טרחתי לשאול אותו לשמו".

 וכניגוד לשני האנשיים הארציים האלה, צ'וסר מציג גם  "כומר עני מעיר קטנה". אדם נקי כל כך, עד שקשה לשהות במחיצתו. "אפשר שהיה עני בנכסים, אך לעומת זאת היה עשיר במחשבות ובמעשים טובים…מעולם לא ציפה להכנעה או ליראת כבוד  מצד מי שנקרה בדרכו, והוא לא העמיד פנים של דקדוקי מצפון מעל ומעבר. הוא הורה בפשטות, בלי להתחכם, את דרכם של ישו והשליחים, אף צעד בה בעצמו. הוא היה אהוב האל. עלי הטיל מורא כה רב שכמעט לא פניתי אליו בדברים".

הדרך נמשכת, כל אחד מהצליינים מספר את סיפורו. ויותר מעלילת הסיפור עצמה, שלעתים קרובות היא די נדושה, אנו מוצאים את עצמנו שוקעים בבחירת הסיפור שכל דמות מספרת, ובאופן שבו היא מספרת את סיפורה.

על מנת שנבין לגמרי את סדר החשיבות של הדברים, צ'וסר מגחיך את דמות המספר, דמותו שלו בתוך החבורה. לבקשת המארח, המוכיח אותו על בישנותו ועל ריחוקו, הוא  עונה: "אל תראה בזה עניין אישי, אבל אני איני מכיר שום סיפורים. איני מסוגל לספר סיפורים. זכור לי רק משהו מחורז דבר ישן נושן שלמדתי פעם בילדותי". הפואמה היא על סיר טופז – דמות חיובית להלל, המצליחה בכל מעשיה. הפואמה לא מדוקלמת עד סופה, כי בשלב מסוים קוטע אותו המארח בקריאה "בשם האל, עשה טובה, חדל…זה יספיק. כל זה כל כך תפל ומיושן…איתך הסליחה, אדון צ'וסר. חובתי להביע את דעתי. הסיפור שלך שווה לתחת. מה הוא אמור לבטא?…האין אתה יכול לספר לנו על הרפתקה כלשהי, או להגיש לנו איזשהי עלילה בפרוזה המשלבת בידור עם לקח טוב?"

כן, המארח הוא מנומס וסבלני בדרך כלל. לרוב אינו מגיב, ולעתים נדירות הוא מחמיא למספר. הוא בעיקר מחפש "סיפור מבדר", והוא קוטע בגסות רק עוד מספר אחד מלבד בן דמותו של צ'וסר.

המספר הנוסף שנקטע הוא הנזיר. הנזיר של צ'וסר חובב "חיים טובים ושתייה כדת". וליתר פירוט הוא אומר עליו: "האיש היה כולו אש וחיות, גבר חושני. לעניות דעתי, היה כהן דת מהסוג הטוב ביותר, לא כאותם אנשי דת עניים ומעונים". כדרכם של טיפוסים מתחסדים, גם אותו נזיר הוא חובב לקחים ומוסר השכל. את סיפורו הוא מתחיל בקטע של הטפה שכותרתו (הכתובה בלטינית) היא "על נפילת אישים מהוללים". וכך נכתב שם בהמשך: "על כן אקונן כדרך הטרגדיה על גורלם של מי שעמדו לפנים במעמד רם. הם נפלו כל כך חזק שלא ניתן להצילם מן האפלה. כאשר מונחתת יד הגורל, איש לא יוכל להטות אותה ממסלולה. לעולם על תסמכו על ההצלחה, זה הלקח מסיפורי התולדות הקטנים האלה".

מכאן ואילך, הוא מדקלם ביובש, ובקיצור טלגרפי, את קורותיהן העגומות של שבע-עשרה דמויות היסטוריות מפורסמות. הוא לא נעצר לתיאור ציורי, וגם לא להערת אגב המבטאת את רגשותיו. הוא שואט לעבר השורה התחתונה. בסיפורו של הרקולס, אותה שורה מסכמת נראית ככה: "הישמרו מפני הגברת פורטונה. כשהיא מבקשת להוליך שולל או להונות אדם, היא הולכת בנתיב הפחות צפוי מכולם". בסיפורו של נבוכדנצר, תמצית קורות חייו מקבלת את הביטוי הזה: "הוא הודה לאלוהים והבטיח כי בעתיד לא יחזור להסיג את גבולו ולחטוא. הוא קיים את שבועתו עד יום מותו. יבורך האל על צדקו ועל רחמיו".

בסיום תקציר קורות החיים מספר שבע-עשרה, פוקעת סבלנותו של האביר, אחד מאנשי החבורה, והוא מתפרץ על הנזיר. המארח מחזק את דבריו, ואומר לנזיר: "ובכן, אדוני, אם טוב בעיניך, אל תוסיף דבר. אתה מעצבן את כל החבורה. הדרשות שלך עם מוסר ההשכל שלהן לא בידרו אותנו. אין הן ממש משעשעות…יש אמרה ישנה נושנה שאומרים מורים ומטיפים. מי שאין לו שומעים מוטב שיחריש".

האימרה הזו היא, אם כן, המכנה המשותף בין סיפורי קנטרברי לכלכלה. מעבר לכל המודלים, מעבר להשקפות ולדעות, כלכלה היא סיפור חייהם של אנשים. בסיפור טוב אין מוסר השכל. יש בו עצב, יש בו הומור, יש בו אירוניה, יש בו התבוננות דקה.

הסוואת מוסר ההשכל אינה אומרת שהמספר הוא משולל דיעה משלו. היא רק אומרת שהוא משתדל שלא לייגע את קוראיו. לכן, לעתים קרובות, כשאני נשאלת על דעתי על מס זה או אחר, על הטבה זו או אחרת של הממשלה, אני לא עונה. אני לא עונה, כי ברוב המקרים אין תשובה נוסחתית לסיפור חייהם הכלכלי של אנשים. מה שיכול להפוך את התמונה מעיקרה הוא קיומו או אי-קיומו של מטה מקצועי הגון במוסדות השלטון. מה שיכול לצייר תמונה לגמרי שונה הוא כנותה או אי-כנותה של ההנהגה הפוליטית. והשאר, הוא סיפור שאפשר למצותו רק אם מתעמקים בפרטי פרטיו, ואז, באורח פלא, התמונה המלאה מצטיירת מאליה.

****"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***