של מי המיני-ממשלות בישראל

זו השאלה העומדת בבסיס הסדר החוב של אי.ד.בי. הסדר חוב נועד לדאוג לזכויות בעלי החברה. אם כן, מי הם בעלי החברה האמיתיים? הסדר חוב הוא חשבון נפש על תפישת הבעלות בחברה שבה אנו חיים. אם כן, באיזו חברה אנו חיים?

ובינתיים, הדיון בהסדר החוב של אי.די.בי הוא דיון היוצא מתוך תפישת בעלות צרה. הנה לפנינו חברה החייבת לגורמים שונים, אומרים הנושים. הבה נדאג להחזר החוב (ולו גם חלקו) על פי גודלם היחסי של נתחי האשראי שלה.

כך יוצא, שבעלי האג"ח של אי.די.בי (שבתוכם בעלי האג"ח של אי.די.בי אחזקות ואי.ד.בי פיתוח) מופיעים עכשיו כקבוצה מלוכדת אחת התובעת את זכותה על חוב של כ-6 מיליארד שקל. חלקם היחסי בסך החוב של אי.די. בי, האינטרס המשותף שלהם לגבותו, וחדלות הפירעון שלה הם טוענים אצל בעלי אי.ד.בי הנוכחיים, מקנים לכאורה  לבעלי האג"ח את הזכות להשתלט על החברה.

מכאן והלאה, כל הדיון הוא משפטי, ומשפטי בלבד. בית המשפט הוא שיפסוק אם השליטה על אי.די.בי תועבר מידי נוחי דנקנר ושותפיו לידי אותם נושים, כולם גופים פיננסיים לא-בנקאיים – חברות ביטוח, קרנות פנסיה וקרנות השקעה. בין מגוון הדעות המושמעות, ישנם כאלה המתמוגגים על פיזור הבעלות הצפוי בין נושי אי.ד.בי. פיזור בין גופים שחלק ניכר ממניותיהם אינו מוחזק בידי אזרחי ישראל.

ההתמקדות בפן המשפטי, וההתעלמות מכל פן אחר של משבר אי.די.בי הן ביטוי נאמן לרוח התקופה. אי.ד.בי. היא חברת ענק המעסיקה עשרות אלפי עובדים בישראל. קשרי המסחר, ההעסקה והמימון שלה משליכים על גורלם של עוד עשרות אלפי עובדים אחרים. ומהצד השני, אותן חברות פיננסיות שהתארגנו להשתלט על אי.די.בי אוחזות בידיהן חלק נכבד מחסכונות הפנסיה, הביטוח וחסכונות אחרים של תושבי ישראל.

זהו, אם כן, קרב בין שתי מיני-ממשלות בישראל, ושום קול ערכי-מוסרי-פוליטי לא נשמע. האם אי.ד.בי באמת שייכת רק לנושיה המשפטיים? מה, חברותיה לא נהנו מכספי משלם המסים – תמיכה למו"פ, לסלילת כבישים ומסילות רכבת, תקצוב החינוך, הבריאות והביטחון של העובדים ובני ביתם. האם התמורה שאי.די.בי קיבלה תמיד חולקה באופן הנאות ביותר בין העובדים בכל דרגותיהם להנהלה הבכירה ולבעלים? האם הרבית שהועברה לנושי החברה תמיד חולקה בצדק בין עמיתי הקרנות והקופות לבין גוזרי הקופונים בדרג הניהולי?

על אלה צריך הדיון להתנהל – על השאלה מיהם בעליה האמיתיים של אי.ד.בי. האם רק נוחי דנקנר ושותפיו, הנושים שהתאגדו, הנושים האחרים, או גם, במידה כלשהי, כל תושבי ישראל? ואם לכולנו יש חזקה כלשהי על אי.ד.בי, האם זה לא מענייננו לדאוג לאופי הבעלות ולאופי הניהול שלה.

אי.די.בי עברה סיבוב אחד אצל מנהל חברת אחזקות. סיבוב לא מוצלח, כפי הנראה. האם יהיה זה מן התבונה להעביר אותה סיבוב נוסף מאותו סוג? א.די.בי, כך מדווח בעיתונות, תעבור עכשיו משליטה ישראלית לשליטה זרה – האם שינוי מהותי כזה לא קורא למעורבות של שר האוצר וראש הממשלה? בממשלות העולם המפותח היום נהוג לבחון בשבע עיניים כל השתלטות של גורמים זרים. סיפור השתלטותה של אייפקס על  תנובה אצלנו ממחיש את הצדקתה של הבחינה הזו.

נתבונן, לדוגמא, ברשת מרכולים אחת השייכת לאי.ד.בי. רשת "שופרסל" מעסיקה 12 אלף איש. מועסקי שופרסל עדיין מאוגדים בוועד עובדים. ממראה עיניים, בסניף שופרסל שבו אני לפעמים קונה, עובדי הרשת נשארים בה שנים ארוכות. מה יהיה על עובדי הרשת עכשיו כשהבעלות תשתנה? מה יהיה גורלו של עוד ועד עובדים גדול ומשפיע? (וכן, אני יודעת שההתלבטות על גורלו של עוד ועד עובדים גדול ומשפיע אינה מדירה שינה מעיניה של הממשלה הנוכחית).

אלה השאלות שצריכות להישאל עכשיו. אלה השאלות שאינן נשאלות, לא בממשלה ולא בתקשורת. במקומן, שוב טוחנים את נוחי דנקנר ואת חטאיו, אולי ככפרת עוונות ההתרפסות אליו טרם המשבר. ובאווירת התלהמות זו, מיהו המשוגע שיתנדב להרהר בקול על סוגיית הבעלות על נכסים במשק קפיטליסטי מודרני. מי הוא זה שייצא מדעתו לזרוק משפט על חובת החברות העסקיות לחברה שבה הן חיות. עדיף לזרוק הכל לעברו של ה-שופט. ש.ג. תורן, תגיד כבר מה שתגיד.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

8 מחשבות על “של מי המיני-ממשלות בישראל

  1. עולות כאן שתי בעיות. האחת-יצירת קודקס חובות למשקיעים מוסדיים במיוחד בכל הנוגע לניהול כספים שנועדו לצורך קצבה /פנסיה וכיו"ב אלו כספים שנועדו להבטיח יעדים סוציאלייים ויש מקום לקבוע דרכי השקעות ואף לחזור לנתיבי השקעות ייעודיים כפי שהיה בעבר.

    הבעיה השנייה נוגעת לשאלת מהות הבעלות על חברה או כל עסק גדו המעסיק עובדים רבים במישרין או בעקיפין דרך שליטה בחברות. כאן יש לדון בחובות שיש להחיל על אנשי עסקים מסדר גודל מסויים. וחובות אלו צריכות להקרין גם על סמכויות ומדיניות בתי המשפט בנוגע לפירוק חברות על ידי נושים.

    ככול כמובן שניבנה שיקולים חברתיים בתוך ההליך המשפטי במקרים אלו נגרום למלווים מוסדיים להיזהר יותר כבר בעצם הנכונות לרכוש אג"ח ללא בטוחות וללא בקרה

  2. משה,

    אני מסכימה עם מה שאתה אומר, וטבעי (מתוך נסיוננו המקצועי) שאתה חושב על הדרך המשפטית ואני חושבת על הדרך של התערבות ממשלה. הגיוני להאמין ששתי הדרכים עשויות להועיל, וכרגיל זה עניין של תערובת נכונה. כל התערבות שמפעילים גם מועילה וגם סוחבת אתה את תופעות הלוואי שלה. לתחושתי, עירוב של הרבה אמצעים קטנים להשגת מטרה המוגדרת באופן ברור הוא הדרך הנכונה ביותר במצבים כאלה.

  3. פינגבק: עבודה שחורה » הסדר אי.די.בי: של מי המיני-ממשלות בישראל?

  4. תמר
    אני חושש שהפתרונות יהיו חקיקתיים ומשפטיים וכמובן, כפועל יוצא,נקודתיים. כתבתי על כך לפני זמן קצר-אין כיום בסיס אידאולוגי שיזין תפיסה כלכלית חברתית מגובשת. רוצים שוק חופשי עם מגבלות נקודתיות שמשתנות על פי אינטרסים ושמנומקות בטיעון של "כשל שוק" – המחלוקת בין שמאל לימין היא בעצם די בשוליים ,תורידו את מחירי הדיור על ידי הקצאת קרקעות,תשקיעו כספי כסף בשוק החופשי,אבל שלא נפסיד יותר מדי,תפריטו אבל לא כל דבר וכיו"ב . בבסיס ההכרעה היא יותר לכיוון ימין כלכלי מה שהביא לפגיעה הקשה במדינת הרווחה,עם סטיות לכיוון רגולציה הדוקה יותר וקצת יותר תרופות בסל הבריאות אגב פגיעות אחרות וכך הלאה-אי אפשר לפרט כאן יותר. במידה ונמנעים מפגיעות זה בשל כוח פולטי כלכלי של אלו העתידים להיפגע מצעד כזה או אחר.

    לגבי שלי יחימוביץ ומפלגת העבודה משקפים ומדגימים את הבלבול בכל הנוגע לעמדות חברתיות. נעזוב דיון שאמור להתקיים בקואליציה-האם את מבינה מה השקפתה של מפלגת העובדה בנושאים אלו?

  5. משה,

    נדמה לי ששנינו רואים את הדברים באופן די דומה רק מתנסחים טיפה אחרת. כשאני כותבת על פתרונות נקודתיים, אינני מתכוונת לחשיבה נקודתית. גדלתי על מסורת של תכנון כלכלי במשרד התעשייה והמסחר, וזו מסורת של יציאה מתוך שאלות היסוד – כמו אלה שאני מעלה במאמר. למרות העיסוק בשאלות הגדולות, הפיתרונות גם במסורת זו הם לעתים קרובות נקודתיים מתוך צניעות מסויימת של הכלכלנים, והתחושה שאנחנו לא מבינים כל כך הרבה. וגם מתוך צורך כל הזמן לאזן ולתקן – מה לעשות, תנאים משתנים, ואנחנו גם טועים.

    אני לגמרי מסכימה אתך שפתרונות הדיור המוצעים עד כה הם מצחיקים, במקרה הטוב. הפיתרון שלי הוא: תשקמו מחדש את משרד השיכון, ותבנו שוב מערכת מקצועית שמבינה בתחום הדיור. היא כמובן חייבת להיות מתואמת עם תכנון-על.

    אני מסכימה גם עם הבחנתך לגבי מפלגת העבודה. בינתיים, התבטאויותיה עוסקות בעיקר בקצה, ולא מתיחסות לסוגיות היסוד הכלכליות. אני מאמינה שנגיע לזה בהדרגה. לשם כך חייבים להקים במפלגת העבודה צוות כלכלנים קבוע. צוות שיכיל כלכלנים שעסקו בכלכלה יישומית בממשלה ובמגזר הפרטי.

  6. כאן אולי יש לי "יתרון" שאיני כלכלן -הבחירה שלי במדינת רווחה היא על בסיס מוסרי ואינה מתיימרת להיותהפתרון הטוב ביותר מבחינה כלכלית בהנחה שפתרון כזה הוא מקסימום יעילות כלכלית. אני רואה ערך מוסרי וחברתי ביתר שוויון בחלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית וכיו"ב. אם יסבירו לי שבסך הכל נהיה עניים יותר במידה מסויימת עקב כך-אז נהיה-כל עוד קיימת אכפתיות חברתית וסולידריות שווה לשלם בעדה.

    ויכוח המתנהל כולו במגרש הכלכלי הוא בעייתי-בסופו של יום קיימים ערכים אחרים מאשר יעילות ומקסום הרווח -מבלי לזלזל באלו

  7. משה,

    שוב אני מסכימה עם מה שאתה אומר ומוכנה להכיר ביתרונך כמי שאינו בא מהדיסציפלינה הכלכלית, שכמו כל דיסציפלינה מקצועית סגורה בתוך עצמה. אני בכל זאת רוצה שתשים לב לנקודה אחת: כשאני מדברת על תכנון כלכלי, זהו תכנון שמכיל בתוכו יעדים חברתיים, פוליטיים ואחרים. תכנון כזה יוצא ממטרות-על של תעסוקה מלאה, התפלגות הכנסות שוויונית, דיור בר-השגה וכד'.

    המחשה לכך שזוהי גישתי נמצאת במאמר הזה המדבר על שיקולי התעסוקה בסוגיית אי.די.בי, שיקול קיומם של וועדים כערך בפני עצמו, מעורבות זרים בכלכלת המדינה ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s