קיינס ושבע הפרות

כמו לפני כל הרצאה, גם בפעם הזו התלבטתי איך עושים את זה – להנמיך את קיינס או להעלותו בדרגה? ובעצם, שאלתי את עצמי, איך אצליח טוב יותר להעביר לשומעים את תבונתו של המודל הקיינסיאני, האם על ידי הצגת מודל סטטיסטי "גבוה", או בעזרת סיפורים ממפלס החיים.

רצה הגורל, ובימים האחרונים התפרסמו בעיתונות ידיעות המתייחסות למחקרם של כרמן ריינהארט וקנת רוגוף. מחקר שיצא לאור ב-2010, ושמו "צמיחה בימי חוב". שני הכלכלנים הידועים הסיקו מניתוחם הסטיסטי כי חוב ציבורי גבוה משפיע לרעה על הצמיחה, וחוב ציבורי של 90% ויותר מהתמ"ג בולם את צמיחתה של המדינה הנושאת בו.

ממצאם של ריינהארט ורוגוף סיפק תחמושת למתנגדי התיאוריה הקיינסיאנית. קיינס, כזכור, קורא להגדלת ההוצאה הממשלתית בעת שפל – אפילו עד לגירעון בתקציב – כדי לעורר מחדש את הצמיחה. כל גירעון שנתי תורם לחובה של המדינה, ועלול להעלותו אל מעל ל-90% ה"גורלי". טענת ריינהארט-רוגוף לכאורה מחזקת את ההסתייגות מגירעון תקציבי. לא רק שכל גירעון מזיק בטווח הקצר, אלא גם שהחוב הנובע ממנו הוא הרסני לשנים רבות.

תקופת החסד של המחקר הייתה קצרה. סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת מסצ'וסטס עם שניים מעמיתיו נברו בנתונים. וכאן כדאי לכתוב משפט או שניים על "השיטה". ריינהארט ורוגוף השתמשו במודל מקובל בכלכלה, הבודק את הקשר בין "משתנה תלוי" – הצמיחה במקרה הזה, ל"משתנה בלתי תלוי" – שיעור החוב במדינות שונות ובשנים שונות. בודקי המחקר גילו  כי ריינהארט-רוגוף בחרו לכלול רק חלק מכל אותם נתונים שהיו בידיהם בתחשיב הסופי. מדינות מסוימות ושנים מסוימות הושמטו מחישוביהם המסכמים ומפרסומם בכתב העת, ללא הסבר. ריינהארט-רוגוף גם העניקו משקל סלקטיבי לכל נתון במשוואה ללא נימוק משכנע.

הרעש הגדול שהתעורר נראה קצת מצחיק למי שמכיר את סוג המחקרים הזה. המודל שעליו ריינהארט-רוגוף הסתמכו הוא המודל האמפירי המקובל בכלכלה. במודל הזה לא נדיר להשמיט "תוצאה חריגה", או להעניק משקל שרירותי לנתון על פי שיפוטו המקצועי של החוקר. ריינהארט-רוגוף אולי הגזימו טיפה, ואולי לא קלטו מספיק את  השינוי ברוח התקופה, לאמור, הם ותפישת עולמם השמרנית כבר מחוץ לטבורו של הזרם המרכזי. במבט-על, הבעיה הגדולה היא שיטת הסקת המסקנות. גם אם הקשר שמצאו ריינהארט-רוגוף בין שני המשתנים היה משוריין בבטון, עצם קיומו לא היה קובע מי מהמשתנים הוא הסיבה ומי הוא המסובב. במחקר המתואר לעיל ניתן, על סמך אותן תוצאות, לטעון גם לקשר ההפוך: צמיחה אטית או שלילית מפחיתה את תקבולי המסים של הממשלה, מקפיצה את הגירעון, והחוב תופח.

ככה זה במדעי החברה, אין לנו ניסויים נשלטים וסגורים כמו במדעי הטבע. את תסכולי בעניין ביטאתי בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי במילים אלה: "לכאורה, הדרמטיות שבה קו התוצר נשבר כבר מספקת את ההסבר. אך בכלכלה אמפירית מוטב לדבר על 'הסבר'…מה גורם למה? האם הוא בלונדיני כחול עיניים מפני שהוא עשיר והעשירים מתחתנים עם היפים? או שהוא עשיר מפני שהוא בלונדיני כחול עיניים – מה שלעולם לא יזיק בפתיחת דלתות?"

התבטאותי העייפה לא באה לומר שהמחקר הכמותי בכלכלה אינו מועיל. היא רק באה לסמן את גבולות ניתוחן המיכני של תוצאות אמפיריות בכלכלה. רק מי שמכיר את התחום לפרטיו יכול לתרום להבנה, וגם הוא לעולם לא יוכיח שום דבר באופן חד-משמעי.

אם אלה פני הדברים, מה מניע רבים וטובים עכשיו לשים את יהבם על המודל הקיינסיאני? סוד קסמו של קיינס טמון בראיות מהשטח על הצלחת הצעדים שעליהם המליץ בעת "השפל הגדול". סוג קסמו טמון גם בהערכה הרבה שרחשו לו בעת פרסום ספרו. קיינס לא היה עוד-איש-אקדמיה-שמשחק-במספרים. קיינס היה איש אשכולות, גאון שהתנסה בכל תחומי הכלכלה – אקדמיה, כתיבה פובליציסטית, עסקים, בורסה, ממשל ויחסים בינלאומיים.

קיינס לא"המציא" את התערבות הממשלה בזמן שפל. הוא עזר לקבלתה האקדמית, על ידי החיבור שעשה בינה לבין המודל הקלאסי של הכלכלה. סלילת כבישים, הקמת סכרים, ובניית מבני פאר ואנדרטאות משמשים כבר במשך אלפי שנים להפגנת כוחם של שליטים, וגם לויסות משאבי המדינה על פני תקופות ובין האזרחים.

אחת העדויות המוקדמות למודל הוא סיפורו התנכי של יוסף. יוסף שפתר את חלום פרעה על שבע הפרות בריאות הבשר ושבע הפרות דקות הבשר, בישר לו על שבע השנים ה"שמנות" ושבע השנים ה"רזות" שיבואו. עצתו לפרעה הייתה לאגור את תוצרת שבע השנים הטובות, ולחלקה לתושבי מצרים בשבע השנים הרעות.

"יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ, וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השובע…ויצברו בר תחת יד-פרעה אוכל בערים ישמרו. והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תיכרת הארץ ברעב (בראשית מ"א).

שמע פרעה ועשה. הוא הטיל מס על נתיניו בשנות השפע, אגר את המזון שאסף, וחילקו להמונים עם בוא  המחסור. הוא לא סמך על השוק החופשי, לא סמך על נכונותו של העם לחסוך, לא סמך על נכונותם של אלה שיחסכו לחלוק את לחמם עם העניים. הוא הפעיל את "פקידיו" ,ונשען על שיקול דעתם הביורוקרטי. הוא האמין לתוואי התכנון של יועצו הבכיר. גם זו אינה הוכחה נחרצת. אבל פרעה, כבר פרעה הכיר בנחיצותה של הממשלה, ובתקפותה של התיאוריה הקיינסיאנית.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

13 מחשבות על “קיינס ושבע הפרות

  1. הכל טוב ויפה, חוץ מכך שפרעה כמובן לא "חילק" את התבואה לנתיניו, אלא שלח אותם ליוסף, שמכר להם את התבואה עבור כסף, ואח"כ עבור המקנה, ואח"כ עבור האדמה, אותה נותרו לעבד תוך תשלום מס חומש לפרעה. (בראשית מ"ז)

  2. אבשלום,

    לא מתווכחת. יש קצת הבדל באופן שבו אפשר להבין את הדברים בפרק מ"א ובפרק מ"ז. איך שלא יהיה, הממשלה התערבה, קנתה ומכרה במחיר שלה. האם היא הלאימה את רכוש כולם בשלב כלשהו? או שזה רק לחלק מהאוכלוסיה. אני מניחה שאפשר למצוא פרשנויות, אבל זה לא העיקר.

  3. לאבא שלי (כלכלן שעבד שנים רבות במשרד האוצר) יש תובנה על הנושא של יוסף ופרעה. הוא מסביר שכשיש לאכר הרבה תבואה הוא חוסך חלק ממנה, אבל את רוב עודף התוצרת הוא מנצל ליצירת בירה (שדורשת הרבה תבואה פר ליטר). והגדולה של יוסף היא במניעת הבזבוז הזה. כי הרי צריך הסבר למה האיכרים לא יוכלו לשמור את התבואה בעצמם אם יאמרו להם מראש על שבע השנים הרזות.

  4. אי אפשר לטאטא את ההערה של אבשלום בעניין בראשית מ"ז. הרי הפסוקים הרלבנטיים (13-20) מסבירים למעשה את מהותה של העבדות שתתפוס מקום מרכזי בספר שמות. ההסבר המטריאלי של בראשית מ"ז למהותה של העבדות (אנשים מוכרים את כל רכושם ובסוף את גופם כדי לאכול) מקבל תשובה מספר דברים פרק ל' אם אני לא טועה, שם יש השוואה מטריאלית בין אופן ההשקייה המצרי המבטיח שפע אך גוזר עבדות, לבין אופן ההשקייה הארצישראלי שם המים באים מהשמים ולכן הם גוזרים חברה חופשית. והרי בזה עוסק המקרא. ואם בכל זאת לחבר את המקרא לקיינס, אז אי אפשר שלא לחזור על נוסחת הפלאים: מעורבות במשק – לא האם אלא איך ולטובת מי. האם יש בכל פעם צורך להזכיר כי גם היטלר היה מעורב במשק וגם הוא ניהל סוג של משק מתוכנן? כנראה שכן. הערה אחרונה בעניין החיטה והבירה: למי שמצוי מעט בתולדות הכלכלה הפוליטית של רוסיה במאה ה19, העניין הזה מובן היטב. המאמץ הממשלתי של הצארים למיניהם לחסל את הפונדקים נועד בדיוק לצורך הפניית עודפי החיטה והשעורה מייצור וודקה, מוצר לא מועיל המבטיח מצידו פועלים לא יעילים, לשיווק למערב תמורת טכנולוגיה שמטרתה להעמיק את תיעושה של רוסיה. במלים אחרות, כאן 'הקיינסיאניות' היא לצרכי פיתוח כלכלי רציונלי ומכאן גם התשובה לקושייה מדוע האיכרים זקוקים למדינה כדי שתאסוף את העודף שלהם. הם פשוט זקוקים למבוגר אחראי. מאוחר יותר קראו לו קיינס.

  5. אנונימי (חבל שלא כתבת את שמך),

    תודה על תגובה יפה ומשכילה. קודם כל, אני לא מטאטאת את הערתו של אבשלום. אפילו התלבטתי עם עצמי בעניין בעת כתיבת המאמר. יש הבדל בין מה שאפשר להבין בתחילת המעשה ובסוף המעשה או בין ה"כוונה" לבין הביצוע של מדיניות יוסף בשליחות פרעה. בהתחלה, לא מפרטים, אבל אפשר להבין שממשלת פרעה בעיקר רוצה לדאוג להמונים. אחר כך (כנראה בעקבות החמרת השפל) גם מגיעים להפקעת הקרקעות תמורת המזון.

    נכון, לגמרי, שזה גם מתקשר לניצול לרעה של כוח הממשלה במשטרים טוטליטריים אחרים, וביניהם משטרו של היטלר, שהמילה סוציאליסטית התנוססה בכותרת מפלגתו.

    אבל אני לא רציתי לגלוש לדיון הזה. הזכרתי את יוסף רק כדי לעורר את המחשבה שקיינס לא המציא את ה"קיינסיאניות". מעורבות ממשלה, ותכנון היו שם כבר לפני אלפי שנים. אין חולק על כך שכוח שלטוני עלול להיות מנוצל לרעה, והיו לכך דוגמאות למכביר במאה העשרים. זו הרי גם הטענה המרכזית של מתנגדי מעורבות הממשלה בימין הליברלי והניאו-ליברלי.

  6. אנונימי ואבשלום,

    אני מתנצלת אם התקבל הרושם על רצון ל"טאטוא" הערתו של אבשלום מתגובתי. לפעמים אני מגיבה בקצרה תוך ריצה מדבר לדבר. אבל, כאמור, התלבטתי עם עצמי בעניין גם קודם לכן.

  7. ריינהארט ורוגוף אינם מחוץ לקונצנזוס, אפילו לא קרובים לכך, ומי שמכיר מחקרים אמפיריים בכלכלה יודע שישנן דרכים עקיפות להסיק גם על סיבתיות, לא רק על קורלציה. העולם התיאורטי בכלכלה משתרע כבר שנים על הציר שבין מילטון פרידמן וקיינס, בין אסכולת שיקגו לאחרות, מים מלוחים ומים מתוקים וכל זה. הדברים האלו לא השתנו במשבר האחרון.

    קיינס עשה טעות אחת משמעותית: הוא שכח לספר למאמיניו שהגדלת חובות היא לא תמיד עניין חיובי בכל תקופה ובכל זמן ובלי קשר לדרך שבה הממשלה מבזבזת את כספה. אז עכשיו, כאשר לפיד מגדיל את החובות, השמאל הישראלי מגיב בתרועות הלל, והעיתונים מלאים בכתבות התוהות מדוע האירופאים המוזרים האלו ממשיכים עם מדיניות הצנע שלהם. ובכן, הם ממשיכים עם מדיניות הצנע, וימשיכו איתה בעתיד, כי הם יודעים את האמת שגם קיינס ידע: חובות צריך להחזיר, ומדינות לא באמת ממלאות אחרי החלק השני בעצתו של קיינס – צבירת עודפים בשנים טובות.

  8. אורי,

    לא כתבתי שריינהארט ורוגוף הם מחוץ לקונסנסוס, כתבתי שהם זזים אל מחוץ טבורו של הקונסנסוס, וזה אינו אותו דבר. אני, כשלעצמי, מאמינה שזו התחלה של תהליך שבו קיינס והשקפותיו מתקרבים שוב אל מרכז הבמה.

    לגבי טענתך השנייה, מצחיק לומר שקיינס לא היה ער לבעייתיות שבצבירת חוב. קיינס היה כלכלן מזהיר, גם על פי תפישת מתנגדיו. הוא בהחלט היה ער למורכבות של גירעון וחוב.

    ואגב, גם השמאל בישראל וגם אני באופן אישי לא מגיבים בתרועות הלל לחוב. גם אנחנו, הקטנים, ערים לבעייתיות הגלומה בחוב, ובוועדה הכלכלית של המחאה הצענו להגדיל את ההוצאה הממשלתית בעיקר על ידי הגדלת מסים מקבילה, דהיינו, להשתדל לא להגדיל את החוב.

  9. תמר שלום – הגדלת מיסים ישירים, את בוודאי מתכוונת. לא מע"מ, ובטח שלא על פירות וירקות.. כן – אני מניח שאת לא מאושרת מתמהיל המיסים (ישירים\עקיפים) השורר כאן. ובכל זאת ראוי לומר את הדברים, בייחוד כאן.
    תודה

  10. תמר, אני רוצה לחלוק על האופן בו את מציגה את המהות של תרומת קיינס למחשבה ולמדיניות הכלכלית. יש שוני מהותי בין המדיניות הכלכלית אותה מצדיקה התיאוריה של קיינס לבין מדיניותם של שליטים במדינות "הדספוטיזם האוריינטלי" כמו מצרים. העניין טמון בכך שהתפקיד המיועד לממשלה בהתבסס על השיטה של קיינס נובע מבעיה שהיא ייחודית לכלכלה מוניטרית, והיא העובדה שהמגבלה המרכזית על הרווחה החומרית הכללית, ברוב הזמן, אינה נובעת בכלכלה שכזו ממגבלות שמציבים מחסור במשאבי ייצור או רמת הטכנולוגיה, אלא מחוסר הניצול של פוטנציאל הייצור הקיים – שמשפיע הן ישירות על אותו חלק ניכר בציבור שפרנסתו ורווחתו תלויות ביכולת למכור את שירותיו/כוח עבודתו לתהליך הייצור, והן על פוטנציאל הייצור עצמו.
    זיהוי בעיית חוסר ניצול פוטנציאל הייצור (והשלכותיה החברתיות) הטבוע בפעילות משק קפיטליסטי מתועש, באמצעות הפיכת עמוד התווך של הזרמים המסורתיים במחשבה הכלכלית – החוק של סיי – למקרה פרטי נדיר במסגרת תיאוריה כללית (כללית במובן זה שהיא מכילה בהנחותיה גם את המצב הנפוץ הרבה יותר של קיום אבטלה שלא מרצון), הוא הישג מהפכני, משום שהוא מפריך את ההנחה הבסיסית בדבר היות כלכלת השוק מערכת המווסתת את עצמה, ושעל כן יש להגן עליה מפני "התערבויות חיצוניות".
    הלאמה של עסקים או הצטברות סמכויות אצל השלטון המרכזי אינן דברים שקיינס ראה כחיוביים לכשעצמם. השלטון במצרים העתיקה מילא אמנם פונקציות הכרחיות עבור תהליך הייצור, אולם ההשוואה בין פעולות אלו לבין התפקיד שמועידה התיאוריה של קיינס לממשלה במדינה מודרנית עם משק קפיטליסטי, מלבד ההערות שכבר נכתבו בדבר חשיבות טיב האינטרס של הממשל המרכזי, אינה מועילה לדעתי, ואף מזיקה מבחינת הניסיון להבין את המשמעות היסודית של התיאוריה של קיינס.

    ב. זו פעם שנייה בה אני נתקל בסיפור שבע הפרות כדי להמחיש תיאוריה של קיינס, אלא שהשימוש הקודם בה לא נגע למדיניות הפיסקאלית, אלא לטיפול בסוג מסוים של אינפלציה – אינפלציה של מחירי סחורות סטנדרטיות הנסחרות בשווקים מאורגנים (commodities). הכלכלן פול דייוידסון משתמש בסיפור על מנת להמחיש את מדיניות ה-buffer stock בה ממשלה יכולה להשתמש על מנת להציף את השוק בנפט (שאגרה בתקופות של ביקוש נמוך יחסית), למשל, כאשר הביקוש גדל מסיבות שונות בטווח זמן קצר, ולא ניתן או שאין תמריץ להגדיל את ההיצע.

    ג. בקשר לטיעונים שמעלה כאן אורי כץ, בדבר הטעות של קיינס בסוגיית החוב הציבורי. הטעות כאן לטעמי אינה של קיינס, אלא של מתנגדיו. הטעות הראשונה היא בהנחה כי "בעיית החוב" המעיקה כיום על כלכלות שונות בעולם המתועש היא בעיה של חוב ממשלתי (בעוד שלמעשה היא בעיה של חובות המגזר הפרטי), ובהנחה כי הגירעונות התקציביים או החובות הממשלתיים הגדלים בשנים האחרונות במדינות שונות הם תוצאה של הוצאות ממשלתיות מופרזות כחלק ממדיניות קיינסיאנית מרחיבה – בעוד שלמעשה הם בעיקרם תוצאת השפעת המשבר העולמי על הכנסות הממשלות ממסים ועל הוצאותיהן הנובעות מגידול בצרכי הרווחה וממדיניות הסעד לבנקים.
    המחשבה שיש לצבור "עודפים" של כסף בתקופות גאות כלכלית על מנת שניתן יהיה להוציא אותם בתקופות שפל, זרה למחשבה הקיינסיאנית. היא לא מתיישבת עם הטענה של קיינס כי הביקוש להשקעה אינו נקבע ואינו מוגבל ע"י החסכון. מחשבה זו רלוונטית רק לכלכלת בארטר, שבה חסכון קודם של משאב מסוים או של אמצעי צריכה הוא תנאי להשקעה, אולם בכלכלה מוניטארית הביקוש להשקעה (וכן הוצאה ממשלתית) לפי קיינס הוא גורם חיצוני, שנקבע ע"י הגורמים הקובעים את התמריץ להשקיע (או ע"י הקריטריונים לפיהם מנהלת הממשלה את מדיניות ההוצאות שלה), ולא ע"י היצע החסכונות הכספיים המופקדים אצל מוסדות פיננסיים שונים. וגם בלי קשר ישיר לקיינס, לא ברור מדוע צריכה מדינה מצבור של מטבע אותו היא מייצרת בעלות אפסית.
    טענה זו אינה עומדת בסתירה לרעיון של מדיניות אנטי-מחזורית או מדיניות המימון הפונקציונלי שהגה אבא לרנר בהתבסס על התורה של קיינס. האלמנט של ריסון ביקושים בשלבים מסוימים של גאות או של תעסוקה מלאה מבחינת הגישות הללו אינו קשור כלל לצורך המדומה לצבור משהו שניתן יהיה להשתמש בו בעתיד (אחרת הוא יחסר), אלא לצורך למנוע מצב בו הגידול בביקושים מביא לאינפלציה במקום לגידול בתוצר, משום שהמשק פועל תוך ניצול "מלא" של משאביו.

    ובעניין החוב שיש להחזיר: לממשלות המנפיקות את המטבע שלהן, ושהחוב שלהן הוא מקומי, אין כל הכרח טכני בהקטנת ההוצאות באמצעות צנע כדי לעמוד בתשלומי החוב והריבית, כי הן יכולות מבחינה טכנית לייצר את הדבר שפורע כל חוב מקומי. בכלל, אם חוששים כ"כ מחוב ממשלתי (אגב, שיעור החוב הממשלתי מתוך התוצר בישראל ירד בשנה האחרונה), ניתן (שוב,מבחינה טכנית. פוליטית זה סיפור אחר) לבטל את סעיף 49 בחוק בנק ישראל ובכך לאפשר לממשלה להגדיל את הוצאותיה בשקלים ללא הכרח במכירת אג"ח לציבור במקביל. ואם מדובר בחוב ממשלתי חיצוני, הרי שהבעיה כאן כלל אינה של חוב ממשלתי לכשעצמו, אלא של חוב חיצוני. בעיה זו נובעת מבעית מאזן התשלומים, שכל עוד לא תיפתר ברוח תכניתו של קיינס, הכלכלה הגלובאלית תחזור ותיפול למשברים.

  11. ימי,

    אענה רק על סעיפים א' ו-ב' של תגובתך כי השאר לא מכוון אליי.

    דוגמת שבע הפרות עלתה אצלי ספונטנית בזמן הכתיבה. היא מתיחסת רק לנקודה אחת בכל הטיעון שלי: עצם מעורבותה של הממשלה במשק, ובפרט בזמן שפל. תוכל לראות כי היא באה בהמשך לקטע המתחיל במשפט "קיינס לא המציא את התערבות הממשלה בזמן שפל". זה מה שהיה לי חשוב לומר כאן: קיינס לא המציא את התערבות הממשלה, הוא חיבר אותה לתיאוריה הקלאסית של הכלכלה.

    בכוונה לא התיחסתי לאופן ההתערבות כי הוא פותח דיון אחר ארוך ומורכב ולא רציתי להיכנס אליו בפוסט הזה. אני לגמרי מסכימה, ואמרתי זאת גם למגיבים קודמים, עם ההבחנה שקיינס לא בדיוק לא התכוון לשחזר את שיטת פרעה כמו גם את שיטת מלכי העמים בדרום אמריקה שהעסיקו אנשים בבניית הפירמידות שלהם.

    אני מסכימה עם קביעתך שתורתו של קיינס היא מהפכנית וחשובה מאין כמוה. גדולתה טמונה בהבחנה בהתנהגות די נפוצה, וחיבורה לתיאוריה המקובלת. באופן זה, קיינס תרם להתקבלות האקדמית והרעיונית בכלל של מה שממילא נעשה באופן אינטואיטיבי בזמן השפל הגדול: ייזום של עבודות ציבוריות והגדלת הוצאות ממשלתיות אחרות. משקלו המקצועי של קיינס – הוא היה מוערך ואפילו נערץ בקרב ציבורים רחבים – תרם להתקבלות תפישה ש"הייתה שם" הרבה שנים, אבל לא שויכה לזרם המרכזי בכלכלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s