אני לא בטוחה מתיי זה היה – כ"ט בנובמבר או ה' באייר תש"ח. אבל אני זוכרת מה חברי הטוב, עזרי, ואני עשינו. היינו בני ארבע או קצת יותר, והסתובבנו בשכונה מבית לבית.

זה מוזר היום לחשוב על ילדים בני ארבע שמסתובבים לבד ברחוב. אבל השכונה שלנו, מרכז עולמנו, הייתה הצטלבות של שתי דרכי עפר. מכוניות פרטיות לא עברו שם – למי הייתה אז מכונית פרטית. משאיות ואוטובוסים לא מצאו סיבה טובה להיכנס לחור הזה. והעגלות הרתומות לסוס או לחמור הצליחו לעצור בזמן כשראו אותנו מרחוק. כך יצא שבגיל ארבע כבר שיחקנו ברחוב ליד הבית.

בדיקת העובדות היבשות עוזרת להסביר את הדברים טוב יותר. זה, כנראה, היה ה' באייר. החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, בכ"ט בנובמבר, נודעה כאן רק בשעות הערב המאוחרות. אירוע הכרזת המדינה, בה' באייר, התקיים במוזיאון תל-אביב ביום ו' בארבע אחר הצהריים. יום ששי, ארבע אחר הצהריים, זה גם מסביר מדוע כל המבוגרים בשכונה היו בבית באותן שעות.

התחלנו באחד הבתים, של עזרי או שלי, והתפלאנו לראות את ההורים שלנו יושבים צמודים לרדיו ומתייפחים. זה, כמובן, מצא חן בעינינו מאד, והמשכנו משם מבית לבית. דפקנו בדלת, הדלתות ממילא לא היו נעולות, ונכנסנו. אמא ואבא של אורי ישבו והתייפחו. אמא ואבא של אורה, של הילה ושל שרגא התייפחו כל אחד בכסאו – ככה כל השכונה. נכנסנו, וידאנו שזה המצב אצל כולם, וברחנו החוצה מתפוצצים מצחוק.

אני רואה את התמונה הזו לנגד עיניי כל כ"ט בנובמבר וכל ה' באייר. אני רואה ודומעת, רואה וצוחקת. מה שבטוח הוא, שביום כזה אין לי מה לומר על "התקציב" על "יוקר המחיה" ועל "הריכוזיות". אין לי מה לומר גם על דיווחו המוטה ומלבה הייצרים של העיתון שאני קוראת, או של ערוץ הטלוויזיה שאני שומעת בחצי אוזן, תוך כדי עיסוק מועיל יותר.

אני קוראת, אני שומעת, אני זוכרת שיכולים להיות גם רגעים גדולים בחיי אומה. אבל אני לא שוכחת, אחרי איזה אירועים מגיעים רגעים כאלה, ומה מחירם.