זו אחת מאשליות הדמוקרטיה התקשורתית של העשורים האחרונים. ארגנו הפגנת המונים, החתימו על עצומה, ו-תשפיעו.

תשפיעו? אין ספק, לממשלה אין ברירה, היא חייבת להגיב על הרעש שמקימים אזרחיה. אבל מי ערב לכך שהיא תגיב באופן שאליו כיוונתם. אולי היא לא תבין בדיוק מה אתם רוצים. אולי היא תעקם את דרישתכם כדי להתאימה לצרכיה. ואולי, סתם ככה, המטחנה הזו הקרויה ממשלה, תמעך את דרישתכם ככה, שלא תכירו אותה במתכונתה הסופית.

שתי דוגמאות טריות לעניין הזה עולות לנגד עיניי. הראשונה היא החלת חוק חינוך חובה חינם לגילאי 4-3. על פי אומדן מרכז טאוב, עלות החוק ההתחלתית היא כשני מיליארד שקל ויותר, עלותו השוטפת היא יותר ממיליארד שקל לשנה. העלות האמיתית תילמד תוך כדי עשייה, אך בכל המקורות נוקבים בסכום של מיליארדים לשנים הקרובות.

החלת החוק מצטרפת להוצאה הביטחונית המוגדלת סביב "עמוד ענן" ונספחיו, ולעוד הוצאות שלא תוכננו מלכתחילה. וביחד, הן מחריגות את גירעון הממשלה מיעדו. אפשר לצמצם את חריגת הגירעון על ידי תוספת מס. אך הממשלה הנוכחית, המאמינה בתקציב מכווץ, תימנע מהכבדה משמעותית של המסים, ותתרגם את החריגה בעיקר לקיצוץ הוצאות אחרות: קיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי, למשל. קיצוץ קצבת הילדים – האם לכך כיוונו מנהיגי המחאה החברתית כשהמליצו על הגדלת ההשקעה בחינוך?

דוגמא אחרת היא עצומת מס"ד (המחנה הסוציאל-דמוקרטי) שהתפרסמה בשבוע שעבר בעיתונות. היא קוראת לנשיא ארה"ב, לראש ממשלת ישראל ולנשיא הרשות הפלשתינית לאמץ את "יזמת השלום הערבית". החותמים על העצומה מצהירים: "אנו מצדנו, נעשה כל שלאל ידינו לסייע בהשכנת שלום באזורנו".

מרגש, ומהו כל שלאל ידם? אימוץ יזמת שלום פירושו הוא משא ומתן מייגע על חלוקת שטחים, על תוואי גדר ההפרדה, על פירוז איזורים מסוימים ועוד פרטים כאלה. נוסח העצומה מסמיך את נתניהו, את עבאס ואת אובמה להחליט על הפרטים, דהיינו, לעצב את דמות מדינת ישראל במאות השנים הבאות. והשמאל, הוא נוטל על עצמו את האחריות לארגן עצומות והפגנות.

עצומת השמאל הזו, וגם האופן שבו דרישות המחאה מחלחלות לתקציב הממשלתי, הן בעיניי ההמחשה הכי טובה לניגוד בין הדמוקרטיה התקשורתית החדשה לדמוקרטיה כפי שהיא צריכה להתנהל. דמוקרטיה בעלת משמעות יכולה להיות מיושמת רק מתוך הממשלה.

לכאורה, דבר ברור מאליו, אך, מבחינתי, זו התובנה העיקרית שרכשתי בחמש-עשרה שנות עבודתי בממשלה. רכשתי, אחרי לא-מעט תסכולים ואכזבות. מי שיושב מספיק זמן ביחידת מטה בממשלה, יכול לראות איך רעיון שנבט מתגלם למדיניות. התהליך מתחיל בהבחנה מקצועית "חדשה", עובר את הדיון הבין-משרדי, שורד את סינונם האישי-מפלגתי של השרים, ואת טיפולה המסור של התקשורת. בינתיים, זמן עובר, ומה שנראה כיידע חשוב בהתחלה נראה פתאום באור אחר כשמתקרבים לסיום.

הכרת דרך עבודתה של הממשלה עשתה אותי חשדנית כלפי מצעי מפלגות מפורטים מדי. הכרת דרך עבודתה של הממשלה עשתה אותי ספקנית כלפי הצבת דרישות לממשלה מטעם האופוזיציה. משימתה העיקרית של מפלגת אופזיציה היא לחזור לשלטון. ואם השמאל נמצא באופוזיציה חלק ניכר משלושים וחמש השנה האחרונות הוא הופך ללא-רלוונטי מעצם אי-היותו בשלטון. בחלוף הזמן הוא מאבד את ההבנה מהו שלטון. הציבור קולט את נכותו.

הכרת דרך עבודתה של הממשלה חידדה אצלי את חשיבות המסר על מבנה המממשלה במצע מפלגות השמאל. לא מספיק לדבר על הגדלת חלק הממשלה בתוצר, חייבים לדבר גם על שיקום ארגוני של הממשלה. כי תהליך כיווצה הכספי של הממשלה היה כרוך בהרס מחלקות המטה שלה. לכן, מסר עיקרי במצע השמאל הסוציאל-דמוקרטי בישראל צריך להיות: אנחנו נחזור לראשות הממשלה. אנחנו נקים מחדש את מחלקות המטה במשרדי הממשלה. אנחנו נחזיר את העיון ואת הדיון לעבודת הממשלה. אנחנו, ואתם הבוחרים, נלמד ביחד מהי ממשלה, ומה היא מסוגלת לעשות.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***