דמיינו לעצמכם אדם היושב כל ערב שנה חדשה עם משפחתו, סוקר את חייו לאחור ומכריז: הפעם, לא יהיה מנוס מצעדים כואבים. איך הייתם אתם מתייחסים לאדם כזה, ומדוע שתתייחסו אחרת לממשלה שזה הפזמון החוזר שלה.

ראשית, שאלו את עצמכם, מה יש להם עם המילה הזו "כואבים". האם המילה "צעדים" כשלעצמה אינה מספיק קלישאית וחסרת משמעות?

שנית תהו עם עצמכם, כואבים למי? העלאת מס החברות אינה כואבת בדיוק באותם איברים כמו העלאת המע"מ. קיצוץ קצבאות הנכות לא פוגע בניידות באותו אופן כמו קיצוץ תקציב המחלפים בכבישי הארץ.

שלישית, אמרו לעצמכם, אם זה כאב בשנה שעברה ובשנה שלפניה, ובשנה שלפני, וכך במשך עשרים וחמש שנה ויותר, אולי שיטת הכאב לא עובדת – כואב, אבל לא ממש מועיל.

רביעית, נהמו מעומק בטנכם, למה צעדים בכלל? בשביל מה הדראמה? אין יופי בחיים הקטנים-אפורים כפי שהם? לחגוג בראש השנה ובפסח כל שנה, ללכת למסעדה כל יום-הולדת, להכניס את העוף לתנור כל יום ששי – מה רע.

זה לא אומר שצריך להימנע מהצבת יעדים גדולים, כמו, למשל, לחלום על הוילה בתל-מונד ולקחת משכנתא למען רכישתה. עם זאת, זה גם לא אומר שחייבים לשים על שולחן הסדר דווקא את היין ההוא מיקב הבוטיק שבין צרעה לאשתאול, ולהתעלם מהאוברדרפט המצטבר. זה רק אומר, שבשקט ובדקדקנות מייגעת, מנהלים חיי משפחה שיש בהם גם תכנון משכנתא וגם יין טוב על השולחן, לפעמים.

משפחה-ממשלה, זה רצף המחשבות  שצף בראשי כשראיתי את דיווחי העיתונות על התוכנית הכלכלית המתנסחת בימים אלה. "נתניהו ולפיד נפגשו והחליטו: אין מנוס מצעדים כואבים כדי לטפל בתקציב המדינה" נכתב בכותרת ראשית של "ידיעות אחרונות" מיום 25 למארס. בגוף הידיעה הובא ציטוט מהפייסבוק של לפיד שבו הוא אומר "נקצץ גם במקומות הכואבים". דומה, אבל לא בדיוק מה שנכתב בידיעה. טיפול קרוב בסגנונו לאותו בדל מידע ניתן גם ב"הארץ".

אם זו רוח העיתונות, מה יש להתפלא על התבטאותו הראשונה של לפיד לציבור. "הכאב", ללא שום ספק, חייב להימצא שם. מדוע זה רק כאב, כאב קיומי, ולא תוואי פעולה רב-שנתי? מדוע זה רק כאב ולא המלצה ביצועית מנומקת? האם הימנעותם של פקידי האוצר מניסוח קו כלכלי מוגדר מבטאת כוונה לפנות מרחב לאמונותיהם ודעותיהם של הפוליטיקאים? אם כן, מדוע הם, הפוליטיקאים, נותרים תמיד בורים וחסרי כל יידע והבנה על מה שמתרחש? ואיך, בסוף, ההמלצות שמתקבלות תמיד תואמות למודל כלכלי אחד?

מדוע אין קוראים אף פעם לאחד מפקידי המשרדים הייעודיים לבטא את דעתו על ניהול הכנסות המדינה והוצאותיה? לו, למשל, היו מאפשרים לאחד מוותיקי מרכז ההשקעות במשרד התעשייה והמסחר לומר מילה על הפטור הנוכחי ממסים בעידוד השקעות בתעשייה לעומת המענקים של פעם, הוא בוודאי היה חוסך למדינה כמה מיליארדי שקלים כל שנה ללא כאב.

אבל הכי כיף זה לדבר על כאב. על צעדים כואבים. על לב הפקידים הדואב. על השרים המתייסרים. והעיקר והעיקר, לא לשעמם, לא לשעמם את הציבור כלל. כי מי יודע מה עוד יעלה במוחם של אזרחי מדינת ישראל בשעמום של כלכלה רגילה על עליותיה ומורדותיה. מה עוד הם יעלו על דעתם לדרוש מהממשלה ללא המשבר התורן וללא ה-כאב.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***