עבד מי שלא מאמין בבני אדם

ביום ד' שעבר, גיליתי פתאום את ההודעה על מכתב רשום שהסתתרה בתחתית הערימה. מיהרתי לסניף הדואר בקניון, תלשתי מספר, והתייצבתי בסוף התור שגלש אל מחוץ לחדר הזעיר. לפניי היו רשומים תשעה-עשר איש. חיכיתי שלושת-רבעי שעה, וצפיתי מרחוק בפקידים מניפים חבילה צבעונית בכל פעם שניגש לאשנב עוד לקוח. כשהגעתי אני, התברר שהחבילה היא הגדת פסח לילדים. אמרתי לא תודה, כמו שאמרו כל האנשים שעמדו באשנבים לפניי.

במעטפה שקיבלתי חיכתה לי התראה לתשלום דו"ח חנייה לפני שיינקטו נגדי "הליכי אכיפת גבייה לרבות עיקולים". זה הדו"ח השני, הראשון נמסר לי בראשית ספטמבר שעבר בירושלים. באותו יום,  החניתי את הרכב, וירדתי לעבר מכשיר כרטיסי החנייה הקרוב. הוא היה מושבת כרגיל. חזרתי על עקבותיי בכיוון המכשיר שנמצא במעלה הרחוב. ליד רכבי כבר המתין הפקח החרוץ עם הדו"ח ביד.

-תראה, אמרתי לו, אני עם ארנק המטבעות והמשקפיים ביד, אני מנסה למצוא מכשיר תקין.

– אני לא יכול לבטל דו"ח, הוא ענה. אני מוסיף הערה למטה. הוא לא הסכים להראות לי את מה שרשם.

חלקתי את החוויה עם רופא השניים שלי. כן, הוא הגיב, הבחור הזה אורב כאן לאנשים ודוחף להם דו"חות בכוח. למחרת, כתבתי מייל לאגף החנייה של העירייה וביקשתי שיבטלו את הדו"ח. לא קיבלתי תשובה, אבל ממתי מקבלים תשובה מהעירייה, הינחתי שהעניין נגמר. הפעם, אחרי הבילוי בדואר, כבר הייתי במצב רוח לוחמני מספיק כדי לחכות שה-אגף יענה לי בטלפון.

-מה עם המייל ששלחתי, אמרתי לפקידה.

-היינו עמוסים, היא ענתה. תשלחי שוב, אני אטפל בזה עכשיו.

תוך כדי הפניית המייל מחדש לעירייה, חלף הסיפור הבא בראשי. במדינת אין-אמון-בבני-אדם, הפריטו את משרד הדואר הממשלתי. הפריטו מטעמי יעילות – מיותר לגמרי להסביר – אין-אמון-בעובדי-מדינה-עם-שכר-הוגן-ועם-קביעות. הרשות החדשה והיעילה מחזיקה רק סניף דואר אחד בפרברנו שהכפיל את אוכלוסייתו. כל בקשותינו לסניף נוסף, מחוץ לקניון המפוצץ תמיד, נופלות על אזניים ערלות. בעלי הקניון מן הסתם נהנים מהמצב, כל מי שבא לדואר גם רוכש משהו על-הדרך. אבל לא ברור מדוע מי שאמור להיות אחראי על איכות שירותי הדואר בישראל מאזין רק להם ולא לתושבים.

מה שכן ברור הוא שרשות הדואר מנסה לסחוט מלקוחותיה כל טיפה של רווח שהיא יכולה. היא הרי פועלת בשוק החופשי ועל כן אמורה להיות רווחית. וכך, צץ אצל מנהליה הרעיון לדחוף הגדות של פסח ללקוחות השבויים בידה, דווקא בעיצומו של העומס לפני החג. מה הקשר בין מכירת ההגדה לשירות שאותו אנו באים לרכוש. איך היא מייעלת את מכירת הבולים ואת חיפוש המכתבים הרשומים.

החנייה במרכזי הערים שייכת לאותו הקשר. פעם, פקחי העירייה קיבלו שכר חודשי מוגדר. אבל, בכלכלה החדשה לא מאמינים שאנשים עובדים סתם-בשביל-שכר-חודשי. לכן, הפחיתו את השכר הבסיסי והוסיפו בונוס לפקח תמורת כל דו"ח חניה. התוצאה היא פקחי חנייה מומרצים.

כמה עלות מושתת באופן הזה על הציבור – זמן, עצבים, ועלות כספית מיותרת. איך, בדיוק, תורמת ליעילות המשקית ההמתנה של עשרות אנשים בסניף הדואר. איך, בדיוק, השתפרו מצבי ומצב האומה בעקבות המיילים הנה וחזרה ושיחותיי עם אגף החנייה.

ההשתעבדות לכלכלת האין-אמון-בבני-אדם משיתה עלינו את מחירה פעמיים, לפחות. פעם ראשונה בבזבוז ישיר של זמן וכסף. פעם שנייה, בכעסים וקוצר רוח שמחלחלים לכל מפגש אישי ועסקי בין אנשים. והנה, עכשיו, הוספתי עוד פעם שלישית ורביעית – כתיבה וקריאה של המאמר הזה. הוספתי, כיוון שאני באמת מאמינה בגאולה: חירות מחשבתית דרך ההבחנה בפרטים.

חג חירות שמח לכם ולכולנו, קוראיי היקרים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

3 מחשבות על “עבד מי שלא מאמין בבני אדם

  1. הייתי זקוק למאמר הזה, בדיוק נתקלתי במקרה שמשקף את זה:

    עכשיו צריך לשנס מותניים ולצאת למלחמת דויד מול גולית.

  2. אנחנו חיים במדינת קומבינה. מי שמנהל את המדיניות הזאת היא הממשלה.
    פתרון? לצערי, אין לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s