ואלה שמות המשרד הממשלתי

אלה שמותיו של המשרד הממשלתי שנולד כמשרד המסחר והתעשייה, ונשאר כזה עד למהפך הפוליטי של 1977. ב-1977 נהפך עליו שמו והודבקה לו תוספת: משרד התעשייה המסחר והתיירות. בין 1984 ל-2003, הוא חזר למקורות בשינוי קל: משרד התעשייה והמסחר, ובהמשך שוב התרחב למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. עכשיו, בממשלה החדשה, הוא ייקרא משרד הכלכלה והמסחר.

"לכל איש יש שם", אמרה המשוררת הגדולה, השם שנתנו לו אביו ואמו, שם תעודת הזהות שלו, שם זהותו. "לכל איש יש שם", חזרה זלדה והבהירה באופנים שונים, שם שהוא צירוף כל תכונותיו וכל מהלך חייו, השם שהוא מהותו.

ניהול ממשלה הוא לא כתיבת שירה, ובכל זאת מעניין לראות כי בכל תקופת שלטונה של מפלגת העבודה ההיסטורית, נשמר השם משרד המסחר והתעשייה. מאז שהוקמה ממשלת הליכוד הראשונה ועד היום, הוחלף שמו של המשרד כבר חמש פעמים, לאמור: קואליציה, שליטה, שיקולי כבוד וכוח הם מעל למהות.

הגדיל לעשות מכולם השר החדש, נפתלי בנט, המתקשט בשלל הנוצות הבא: כלכלה ומסחר, שירותי דת, ירושלים והתפוצות. היכרתי מקרוב כמה שרי תעשייה ומסחר, שמעתי סיפורים על אחדים מהם, ודווקא המנוסים שבהם – אלה שמילאו תפקידים ציבוריים בכירים במשך שנים – ניגשו למשרתם ביראה. משרד התעשייה והמסחר הוא המשרד הכלכלי השלישי בחשיבותו אחרי בנק ישראל והאוצר. דווקא בגלל התמחותו הענפית הוא תובע יידע רב מראשיו.

יידע הוא נכס שנצבר לאט, על כן כה חשוב לשמר אותו בסביבה יציבה. אעיד כאן מניסיוני כבוגרת המשרד וכמי שמרבה לכתוב עליו. בכל פעם מחדש אני מתלבטת איך לקרוא לו: משרד המסחר והתעשייה, משרד התעשייה והמסחר או משרד התמ"ת. כל שם מתקשר לתקופה, וריבוי השמות מנתק את החיבורים בין התקופות.

יידע הוא נכס שנאגר בעמל רב, ולכן השידוך בין שני משרדים בעלי מסורות נפרדות, כגון השידוך שהתנסיתי בו בין משרד התעשייה והמסחר למשרד התיירות, הוא שידוך מביך לבני המשפחה העוסקים בעבודת מטה משני הצדדים. הוא אומר להם כי היידע שצברו – יידע שתפקידו לאפשר הסתכלות על המשרד כמכלול – כבר לא רלוונטי. ראשי המשרד ימזגו בין חוות-הדעת-מפה לחוות-הדעת-משם, ומה שייצא ייצא. דוגמא טובה לשידוך לא-מוצלח בין משרדים היא האיחוד שעשה אולמרט ב-2003 בין משרד התעשייה והמסחר למשרד התעסוקה. על הדרך, הוא גם המיר את משרד העבודה למשרד התעסוקה (מה-זאת תעסוקה, ובמה היא עדיפה על עבודה?). משרד התעשייה והמסחר נבלע בעיסה הלא-ברורה, ומאז קולו בלתי-נשמע.

בלתי-נשמע, עד כדי כך שהממשלה הנכנסת בימים אלה לתפקידה מוחקת את התעשייה משם משרדיה בלי שידה תרעד. זאת למרות שהתעשייה, גם היום, מעסיקה כ-15% מהעובדים תושבי המדינה, ומפיקה בערך אותו שיעור מהתמ"ג. בשיא תפארתה, היא תרמה יותר מרבע ממקומות העבודה ומהתפוקה במשק. אגב, באירופה ובארה"ב, כבר כמה שנים מכים על חטא הזלזול שגילו כלפי התעשייה המקומית. סופה של אגדת העידן הפוסט-תעשייתי התגלה יחד עם תחילת משבר שנות ה-2000: סוף עצוב של אבטלה ומשבר.

ועוד אגב מעורר תהייה: אם כבר החליטו שכלכלה נשמע יותר רציני מתעשייה, מדוע בחרו להשאיר את המסחר בשם המשרד. חלקו של המסחר בתעסוקה הוא כ-13%, נמוך מזה של התעשייה. פער דומה לטובת התעשייה מתגלה גם בתפוקה. ואם כבר החליטו בממשלה מה שהחליטו, איך זה שנשיא התעשיינים לא אמר מילה, ויו"ר ההסתדרות שותק?

מחיקת התעשייה משמות משרדי הממשלה היא מחיקת התעשייה ממפת הכלכלה הלאומית. העיתונות מדווחת על התעניינותו של בנט ב"ריכוזיות" ב"יוקר המחיה", ובעוד נושאים מרשימים כגון אלה. בדיון הלאומי הנוכחי, על כל רדידותו, מי יסביר לבנט מהו ויסות הריכוזיות באמת: ניתוח ההרכב הענפי של התעשייה, חלוקת מפעליה לפי גודל, והתפרשותה הגיאוגרפית. הכל, עבודת נמלים, חפירה עיקשת ואטית במשך שנים.

מי ילמד את השר הנמרץ, שיוקר המחיה הוא פונקציה של פיקוח מחירים אפור, של לימוד החיבורים בין התעשייה והחקלאות למסחר, של הכרת ההיררכיות בתוך המסחר. מי יפקח את עיניו לראות את הקשר בין התמיכה בהשקעות, לפיקוח על תנאי העבודה,  להתערבות ממשלתית באשראי הבנקאי, וליוקר המחיה. אבל בהחלט יתכן שלבנט לא אכפת. הוא כבר, על ההתחלה, מאמץ את תפישת ראש ממשלתו: חבר'ה, השתגעתם להיעלם בערימות החול כמו נמלה? צאו החוצה, הילחמו בדחלילים, ותצטלמו כמו גיבורים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

12 מחשבות על “ואלה שמות המשרד הממשלתי

  1. שינוי המעיד על רוח חיובית. הממשלה לא צריכה להתעסק בתעשיה. להתערבות הממשלתית יש משמעות אחת: העדפת מקורבים. הענקת ההטבות יכולה לבוא בכל הצורות – מכסי מגן, מונופולים, תקינה, העדפות, מענקים.. זה לא משנה הסיפור הוא אותו הסיפור. מקורבים בקשרים טובים עם הפקידים בירושלים.
    ניתוק הקשר בין התעשיה לממשלה יעשה רק טוב לכולנו.
    הנה, דוגמה טריה של מעורבות הפוליטיקאים – דאגה לבעלי המפעלים תוך כדי העלאת יוקר המחיה של כולנו.

  2. איתמר,

    בחיי שאין הבדל ביניכם לבין הקומוניסטים הותיקים. המציאות הכלכלית טופחת על פניכם שוב ושוב, ואתם ממשיכים לחזור על אותן הקלישאות. יש תחומים בכלכלה ששוק חופשי ללא התערבות הוא היעיל ביותר לגביהם, יש בצד השני תחומים שניהול ריכוזי ממשלתי שלהם הוא היעיל ביותר, ויש באמצע הרבה שהיעילות המירבית בהם מושגת בשוק תחרותי שמוגבל ע"י פיקוח ממשלתי.

    הקומוניסטים עשו מהשוק הפרטי קריקטורה, והאמינו שניצול חסרי היכולת ע"י בעלי ההון היא היא מהותו של השוק הזה, ושאין בו שום תועלת לאף אחד חוץ מאשר לעשירים. הם כמובן צדקו שיש בקפיטליזם פוטנציאל נצלני, ושבאמת הקפיטליזם גרם (וגורם גם היום) הרבה סבל, אבל הם הסיקו מזה את המסקנה הלא נכונה שאין בקפיטליזם שום תועלת, וכל מה שהשוק הפרטי יכול לעשות, ממשלה ריכוזית יכולה לעשות טוב יותר. אתה ושכמותך עשיתם מהממשלה קריקטורה, ואתם מאמינים שמעורבות ממשלתית בכלכלה כל כולה היא רק הטבות למקורבים, ואין בה תועלת לאף אחד חוץ מהמקורבים האלה, ושכל מה שהממשלה עושה השוק הפרטי יכול לעשות טוב יותר. הרעות החולות שאתם מצביעים עליהן אכן קיימות, אבל אתם מתעלמים מהישגים העצומים שהושגו ע"י התערבות ממשלתית בכלכלה, ומהכשלונות החוזרים ונשנים של המודל שלכם.

    שתי הגישות האלה, הקומוניזם הריכוזי ופונדמנטליזם של השוק אה-לה מילטון פרידמן, נוסו במשך עשרות שנים, בשווקים ענקיים, ולא צריך להבין הרבה בכלכלה כדי לראות ששתי הגישות האלה נכשלו כישלון חרוץ. זה לא מקרה שכלכלנים קומוניסטים, כמו גם כלכלנים שעדיין מאמינים באסכולת שיקגו הפכו היום למיעוט. אבל במסדרונות השלטון ובמשרדי האוצר עדיין יש להם רוב. הגיע הזמן להתפכח ולעבור הלאה. צריך לבנות מנגנונים שממעיטים למינימום את הניצול הקפיטליסטי (מבלי לוותר על הקפיטליזם) ואת חוסר היעילות הממשלתית (מבלי לוותר על המעורבות הממשלתית). אבל מה לעשות שהרבה יותר נעים לחשוב במושגים של שחור ולבן. אז הגיע הזמן לקצת אפור.

  3. 1. תעסוקה ולא עבודה – פוליטיקה זולה, "עבודה" היא שם גנאי אצל הסוחרים, בעיקר אצל סוחרי הכספים וגם… זה שם של מפלגה. אז יש עכשו "מקומות תעסוקה" וגם (שמעתי במו אזני) בכיר במפלגת העבודה מדבר על אנשים ש"יוצאים לתעסוקה".
    2. "פוליטיקה חדשה" עיקר החידוש הוא בהעצמת "יותר מאותו דבר" לממדים שלא נודעו. הכלל המנחה הוא "אני, הכל, כאן ועכשו" (זכות היוצרים לעזריה אלון). העצמת היתר גרמה לכך שזה כבר עולם אחר.
    3. הליברליזם החדש – פרי פעולתו של מכון שלם מתחיל לחלחל לשיח. זו סכנה לא פוליטית אלא קיומית לחברה האנושית המרכיבה את מדינת ישראל. ברור גם שזה לא יהודי (לא עוד "ערבים זה לזה"), יבוא קלויניסטי עם תבלון ברוח האוסטרים ואיין ראנד, ניכר בתגובה של "איתמר", כאן למעלה.

  4. ארך אפיים ולקסי,

    עניתם לאיתמר טוב ממני, עם תוספות משלכם. "האפור", ומשחק המילים עם "התעסוקה" – נראה לי שאפשר להרחיב עליהם עוד הרבה.

  5. אפיים,
    אני אכן לא רואה תוצאות חיוביות להתערבות ממשלתית. באופן עקרוני, כל דבר אשר יעשה ע"י השוק החופשי יעשה בצורה יותר טובה ויש לזה סיבות טובות. לא מדובר פה באמונה או דת, אלא בהיגיון וראיות.
    "הממשלה" היא סה"כ אוסף של אנשים, על זה כולם יסכימו. ואנשים פועלים טוב יותר ופרודקטיבי יותר כאשר הם אחראים למעשיהם; כאשר הם מנהלים את כספם למענם. אנשי הממשל מנהלים מיליונים שהם לא שלהם, אין להם את הזהירות וחרדת הקודש של אדם המנהל את כספו. לכן תמיד הם יבזבזו כסף. את הכסף שלנו.
    אני לא יודע על מה אתה מדבר בניצול קפיטליסטי. כל עוד לא הגדרת את המילה "ניצול", בשבילי זה כמו שמילה בשפה זרה שאני לא מבין.

  6. אתר עבודה שחורה (גילוי נאות, לקסי, אחד העורכים) פרסם את הפוסט הזה בדף הפייסבוק שלו.
    נתקבלה התגובה הבאה מהכתובת: http://www.facebook.com/TAMAT.MOITAL.IL

    משרד התמ"ת – התעשייה המסחר והתעסוקה – מלל לעומת עשייה…

    החוק להגברת האכיפה הכולל הענקת סמכויות אכיפה מנהליות שעיצומים כספיים בצידן ותוספת כח אדם עבר בכנסת בזכות מאמצי שר התמ"ת היוצא, שלום שמחון לאחר שהיה תקוע שנים במסדרונות הכנסת (לרבות ועדת העבודה והרווחה). משרד התמ"ת הוא שמינה משנה למנכ"ל הממונה על תחום התעסוקה שמתוקף תפקידה יש בכוחה לרתום את כל כלי התעשייה המסחר והסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים על מנת לסייע להגברת התעסוקה וצמצום הפערים החברתיים. מרכז ההשקעות, האמון על מימון העברת מפעלים והקמתם של חדשים באזורי העדיפות הלאומית מעולם לא היה חלק ממשרד העבודה ההיסטורי אך במסגרת משרד התמ"ת, פועל המרכז – לא רק על מנת לייצר תעסוקה בפריפרייה – אלא אף לסבסד העסקת עובדים עם מוגבלויות, עובדים מקרב אוכלוסיית בני המיעוטים, עובדים מקרב האוכלוסייה החרדית, מהנדסים והיי טקיסטים זכאי שכר גבוה המעוניינים להישאר ולעבוד מהפריפרייה ועוד.

    בזכות השילוב בין התעשייה, המסחר והתעסוקה (עבודה) ישנה קורלצייה בין הצרכים של שוק העבודה לבין מערך הכשרת העובדים והתאמת הקורסים המקצועיים למשרות שבהם קים ביקוש. בזכות השילוב בין התעשייה, המסחר והתעסוקה, פועל מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית, הן אל מול העובדים והן אל מול העסקים הקטנים, הבינוניים והגדולים על מנת לשפר את רמת ההקפדה על בטיחותם של העובדים (והתוצאות ניכרות בירידה במספר ההרוגים עקב תאונות עבודה).

    לא, לא הכל מושלם ויש עוד המון מקום לשיפור. אבל נעשית עבודה ועשייה רבה לקידום כלכלת ישראל, הכוללת את התעסוקה, המסחר, התעשייה, הצרכנות, הבטיחות, המחקר והפיתוח ויחסי החוץ הכלכליים של ישראל (רשימה חלקית ומצומצמת מתחומיי התעסקות משרד הכלכלה).

  7. איתמר, אני רוצה להתייחס למשפט הבא שלך: "אני אכן לא רואה תוצאות חיוביות להתערבות ממשלתית. כל דבר אשר יעשה ע"י השוק החופשי יעשה בצורה יותר טובה ויש לזה סיבות טובות. לא מדובר פה באמונה או דת, אלא בהיגיון וראיות." אתה לא חושב שלכתוב משפט כזה בשנת 2013, אחרי שממשלותיהן של המדינות המפותחות בעולם המערבי הצילו מוסדות פיננסיים רבים מקריסה, לאחר שפעולתם של האחרונים הביאה למשבר הכלכלי החמור ביותר מזה 80 שנה – אתה לא חושב שכתיבת משפט כזה היא אבסורד? ולאילו ראיות אתה מתכוון?
    אני חושב שהמושג של "התערבות ממשלתית במשק" הוא מושג מסולף, כי הוא מניח שהמצב הטבעי הוא הפרדה ברורה בין הממשלה והכלכלה, כך שמצב של חוסר הפרדה שכזו (שהוא למעשה המצב הקבוע במציאות) מתואר כהתערבות של הגורם הזר במערכת ההרמונית המווסתת את עצמה. במציאות, לעומת זאת, כלכלה מודרנית לא יכולה לתפקד כלל ללא מדינה שמעניקה (או לפחות מבטיחה) ערך למטבע שלה, ומהווה את הבסיס למנגנון המשפטי של חוזים – שני אלמנטים יסודיים והכרחיים בכל כלכלת שוק. אלו כמובן רק שתי דוגמאות, אם כי מרכזיות.

    אבל בוא נעזוב את ההערה האחרונה לרגע, ונמשיך בוויכוח בקווים המוכרים של "התערבות ממשלתית" מול "כלכלת שוק חופשי". אף על-פי שהמציאות שהתעצבה בתקופת "קונצנזוס וושינגטון" (ראשית שנות ה-80 והלאה) אינה תוצאת התפתחות טבעית אלא פרי מדיניות ממשלתית, וככזו היא התערבות ממשלתית לכל דבר, המסורת הכלכלית התאורטית עליה היא נשענת אכן גורסת את עליונותה של פעילותם הבלתי-מווסתת של השווקים הכלכליים ביצירת תוצאות אופטימליות. אם נניח לרגע לשאלת ההיגיון שיש בהנחה זו, האם אתה מסכים כי הטענה שלך תופרך אם יתברר לך, כי התקופה בה נצפו הביצועים הכלכליים הטובים ביותר בהיסטוריה של הכלכלה המודרנית מבחינת הפרמטרים של צמיחה כלכלית, אבטלה, ושכיחות משברים פיננסיים, במדינות המתועשות – היא תקופה בה ננקטה במדינות אלה מדיניות של התערבות והכוונה ממשלתית, מדיניות בעלת השפעות קיינסיאניות משמעותיות? נוסף על כך, אלמנט מרכזי במערכת הכלכלית הבינלאומית בתקופה מוצלחת יחסית זו היה שיטת תשלומים בינלאומית (הסדרי ברטון-וודס) שהתבססה על ההנחה כי ויסות היחסים הכלכליים הבינלאומיים ע"י כוחות השוק עצמם מוליך לתוצאות שאינן אופטימליות, בלשון המעטה, וליתר דיוק – לתוצאות דיפלציוניות.
    תקופה זו החלה לאחר מלחמת העולם השנייה ונמשכה עד פירוק הסדרי ברטון-וודס ומשבר הסטגפלציה של שנות ה-70. או שהטענות שלך אכן מופרכות, או שנתונים אלה לא מפריעים להן. במקרה האחרון דומה כי האלמנט הדוגמטי חזק יותר מההיגיון והראיות.

    באותו עניין מהיבט שונה. הטענה שאנשים פועלים באופן פרודוקטיבי יותר כאשר הם אחראים למעשיהם נשמעת אכן הגיונית ביותר, אלא שהיא לא עניינית משתי בחינות לפחות. ראשית, כדאי לך לקחת כדוגמה את אחד הארגונים הגדולים, המורכבים והמוצלחים בישראל – צה"ל. האם המ"פים, המג"דים, המח"טים, האוגדונרים, אלופי הפיקוד וכן הלאה, "מנהלים את כספם למענם"? כמובן שלא – הם פועלים עם תקציב ממשלתי, ויחד עם זאת משקיעים 100% בעבודתם החשובה. אולם זוהי רק דוגמה אחת, שהבאתי אותה כדי להעלות אצלך את הספק שמא תמריץ כספי לא בהכרח חופף ל"אחריות למעשים", ואינו מהווה ערובה אולטימטיבית לביצוע יעיל. מעבר לכך, אחד מלקחי המשבר הכלכלי העולמי שהעולם המתועש מצוי עדיין בעיצומו, הוא העובדה כי שיטת התגמולים הדומיננטית בחברות ציבוריות רבות (על מנת למנוע אי הבנות – הן חלק מרכזי מהמגזר הפרטי), בעיקר במגזר הפיננסי, עודדה את ההרס של אותן חברות באמצעות רדיפת רווחים של טווח קצר ע"י המנהלים (דוגמא מרכזית היא מוסדות שקרסו כתוצאה מהנפח הגדול של נכסים מגובי משכנתאות סאב-פריים שהיו ברשותם בשעה שאחוזי שמיטת חוב המשכנתא הרקיעו, וערך נכסים אלו צנח). כלומר, גם אם הטענה שלך נכונה בעיקרה (אחריות אישית משפרת ביצועים), היא בפירוש לא יכולה להצדיק את סגולותיה של כלכלת השוק המציאותית, פשוט משום שזו האחרונה מתנהלת באופן שונה לחלוטין מהאופן המצטייר מטיעוני חסידיה. במקרה זה, המכניזם של השוק ומניע הרווח מביא אישים בעמדות השפעה לנקוט במעשים הרסניים, לא אחראיים. בנוסף, היא לא יכולה להצדיק את אותן סגולות משום שהדבר שמייחד את המגזר הפרטי אינו "אחריות על הכסף", אלא מניע הרווח. מאחר ובמקרים רבים אינטרס הרווח לא עולה בקנה אחד ואף עומד בסתירה אל מול צרכי מקבלי השירותים (למשל, ייתכן כי תאגיד מים פרטי יכול להרוויח ע"י הפחתת ההוצאה על שיפור התשתית, יותר מאשר ע"י שיפור התשתיות), לא ניתן להסיק מההנחה הזו את עליונות השוק.

  8. אני רק הערה – דווקא יש ויכוח בהתאחדות התעשיינים, יש על זה אפילו מהומה קטנה בנושא שם המשרד. שרגא ברוש מוצא טעם לפגם בהעדר תגובה מצד ההתאחדות, על רקע ניסיונו לחזור לראשות ההתאחדות בבחירות הקרובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s