גם בעינויים לא תצליחו לחלץ מסטנלי פישר את הסיבה לפרישתו: משפחתית, מקצועית-כללית, או המקצועית הידועה בשם "תקציב". לא תצליחו, כי לפישר עצמו זה לא לגמרי ברור. ככה זה כשנגמר פרק בחיים: האישי והמקצועי מתערבבים.

על כן, לא נמשיך להתעמק בסוגייה המרתקת הזאת, אלא ננסה להבין את ההקשר: משבר התקציב בישראל, וסיומו של עוד סיבוב במשבר שנות ה-2000. סימנים ראשונים של איבוד דרך, ושל דשדוש ללא מוצא, ניכרו כבר בנפילת נאסד"ק בשנת 2000, ובהלם מגדלי התאומים שאחריה. קריסת וול-סטריט במהלך 2008 הייתה סופו של אותו סיבוב, ותחילתו של הסיבוב הבא – הנרחב והנמרץ יותר.

את הסימפטומים הפיננסיים של המשבר השקיטו לזמן-מה בדרך הקלה. ממשלות הזרימו כסף לחברות חדלות פירעון. ממשלות תמכו בבנקים ובגופים אחרים שלא הצליחו לגבות את חובותיהם. ממשלות הורידו את הרבית כמעט לאפס, כדי להמריץ את הפעילות.

שוק ההון אכן התאושש במידת-מה , ענף הבנייה הראה סימני חיים. ובתוך כל אלה התנפחה לה בועת נדל"ן ובורסה. בועה, שברור כי היא תפקע מתישהו. את הדברים האלה פישר מבין היטב. את הדברים האלה, חש בעצמותיו כל כלכלן שאינו אטום לסביבתו. הבעיה אינה היעדרו של פיתרון ידוע. הבעיה היא היעדרו של פיתרון מוסכם מקצועית ופוליטית.

ושוב, כמו בין האישי למקצועי, הדברים אינם ניתנים להפרדה. אינטואיטיבית, לגמרי ברור שאפשר לעזוב את המשבר למהלכו החופשי. בורסות יקרסו, בנקים נוספים יפשטו רגל, תקציבי ממשלות – שבלית-ברירה יתמכו בכמה גופים מרכזיים – יגלשו לגירעונות עתק, ואגרות החוב שלהן לא יכובדו או יכובדו רק חלקית. ייתכן גם שכמה מהממשלות, כגון ממשלת יוון או ממשלת ספרד, יפלו קודם לבנקים במדינתן, או קודם לבנקים שלהן הן חייבות כספים. בתום המשבר הכלכלי, ויתכן שזה יהיה גם בתום המשבר הפוליטי שבעקבותיו, תגיע מתישהו ההחלמה. זאת היא דרך הטיפול הניאו-ליברלית במשברים.

ישנה גם דרך אחרת – הדרך של התערבות ממשלה. כדי ליישמה ביעילות, צריכים להסכים על מקורות המשבר ועל אופני ריפויו. פישר, לאורך הקדנציה הממושכת שלו בישראל, הפגין מספר פעמים את אמונו בהתערבות ממשלתית. כך, למשל, בהתבטאויותיו החיוביות כלפי הפעלת אמצעים קיינסיאניים. כך גם בצעדים אחרים שנקט.

אבל פישר לא הרחיק לכת מספיק בצעדיו. הוא לא נכנס מספיק לפרטים בהמלצותיו למדיניות קיינסיאנית. הוא לא קבע במפורש איזה מסים על הממשלה להטיל, ואיזה הוצאות עליה להעדיף. בתחום שער החליפין, הוא אמנם התערב ורכש דולרים כדי לבלום את ייסוף השקל, אך טיפל רק במעט  בתנועות ההון הגורמות לייסוף. פישר, ומחלקת המחקר שאתו, עוד לא החליטו בלב שלם היכן הם נמצאים: בצד השוק החופשי או בצדה של ממשלה מנהיגה.

ניתן לנחש, שפישר ואנשיו רואים לנגד עיניהם את פשיטת הרגל של המודל הכלכלי המושל בכיפה מאז שנות ה-80. לא מעט ערעורים נשמעו כבר בשנות ה-90 על התבונה בפתיחה הגורפת ליבוא המהווה אחד מיסודותיו. הסתיגויות רבות הועלו כבר בסוף שנות ה-90, לגבי משטר תנועות ההון החופשיות – החופשיות מכל בדיקה ומכל הבחנה –  שהמודל מקדם. סימני שאלה רבים מוצבים כבר מאז ראשית שנות ה-2000 סביב תכלית קיומו של האירו – מטבע אחיד שאינו נשען על אחידות הדעים הפוליטית הנחוצה. ביקורות רבות נשמעות מאז 2008 כלפי הדה-רגולציה הפיננסית, המאפשרת לבנקים ולחברות ההשקעה לעשות ככל העולה על רוחם, מבלי לשאת בנזק. הרבה דיבורים, ומעט מעשים בינתיים.

ככה זה כשמשלימים סיבוב ועוברים לסיבוב הבא. השינוי אינו מובל על ידי מי שאומר ראשון את האמת, או מי שאומר אותה בנוסח האלגנטי ביותר. השינוי מובל על ידי מי שיודע לתפוש את הרגע ואת התמיכה המקצועית הדרושה. פישר, הפוליטיקאי המנוסה, מבין את זה. פישר, הפוליטיקאי המיומן,  לא קורא תיגר על השיטה שנייה אחת לפני שבשלו התנאים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***