מה שהדביק אותי לכורסתי, בערבו של יום שני שעבר, לא היה ברור לי בהתחלה. אך, בניגוד למנהגי הרגיל, לא קפצתי לעיסוקיי לאחר הצצה קצרה בכותרות. בהיתי במסך בתחילת טקס ההשבעה של אובמה, ולא הצלחתי לזוז ממקומי עד לסופו.
הכל היה נכון בטקס הזה. המשפחה הנשיאותית והמוזמנים היו לבושים חגיגי-אך-לא-יותר-מדי. מיקרופון לא צייץ, נייר לא פרח באוויר. המוסיקה הייתה מרוממת נפש, והדיבורים היו בדיוק במכסה שאפשר להכיל.
ובמיוחד, נאומו של אובמה היה שקול ומדוד ומוקפד. ניכר היה שאובמה התלבט על כל מילה. לכן גם אפשר היה להאמין להבטחותיו. אובמה התחייב לעמו. הוא הצהיר על מחויבותו לערכי החוקה האמריקאית. הוא הבטיח לעשות כל מה שביכולתו על מנת להבטיח תעסוקה וחיים של כבוד לאזרחים.
אובמה לא שכח ולא השכיח את מקורותיו. הוא שאב מהם את עצמתו. "הפטריוטים של 1776 לא נלחמו כדי להחליף את רודנותו של מלך בזכויות יתר של מעטים או בשלטונו של אספסוף", הוא אמר לשומעיו. "הם העניקו לנו רפובליקה, ממשלה של העם, למען העם, שבידיה מפקיד כל דור את השמירה על עקרונותיהם של אלה שהקימו את המדינה".
עקבתי בדריכות אחר פניו המסותתות של הנשיא. יכולתי לחוש בהתרגשותו. הוא דיבר בפיסקאות קצרות, ועצר כל פעם כדי להשיב לעצמו את הנשימה. התרגשתי יחד אתו ועם ההמונים שהריעו לו. חשתי יראת כבוד לנשיא ולדמוקרטים באמריקה.
רק מספר ימים לאחר מכן, צף במוחי הקשר בין התרגשות כבושה לרגש של כבוד. התרגשות כבושה, בניגוד לרגשנות, מעוררת כבוד. זוהי התרגשות אמיתית, שמציפה את נושאה עד לסף איבוד שליטה. זוהי התרגשות שאומרת: אני כאן, כדי לומר את הדברים מעמקי בטני. זוהי התרגשות שמעידה: אני נבוך מהתרגשותי, אבל העניין חשוב לי. התרגשות כזו, של אדם מחויב וחזק, מעוררת יראת כבוד.
יום למחרת, היה יום הבחירות שלנו, יום בחירות במדינה שאיבדה את היכולת להתרגש. לא היה אפילו רגע אחד נוגע ללב בסיבוב הבחירות הנוכחי. פוליטיקאים מפוכחים דקלמו ביובש את הקלישאות שהכתיבו היועצים שלהם. פוליטיקאים ציניים נשמרו מפני כל מוקש ערכי או רגשי. פוליטיקאים חלולים, העלו לשלטון מפלגה חלולה, מפלגה שיש לה עתיד אך אין לה עבר.
איזה משמעות יש לפוליטיקה בלי עבר. איזה משמעות יש לפוליטיקה בלי רגש. פוליטיקה היא דרך ניהולה של עיר-מדינה. פוליטיקה שייכת למקום התרחשותה. פוליטיקה מחוברת לילדות. פוליטיקה מנציחה את זכר ההורים. פוליטיקה היא נוף שדות וברושים שתקוע בראש, ומפציר בלי מלים לשמר אותו.
אבל הפוליטיקה הזו חלפה מן העולם בישראל. חלפה מתוך רצון להיות מקובלים על כו-לם. חלפה באמצעות מחיקת כל העבר וכל הסמלים. חלפה יחד עם הכבוד למפלגות, למנהיגים ולמדינה. חלפה, למרות שאי-אפשר לחיות בלי סמלים, בלי עבר ובלי כבוד. בחירות 2013 בישראל הן המחשה חיה של הוויתור על הסמלים, על העבר, ועל הכבוד. בחירות 2013 בישראל הן המחשה של מוות רגשי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
נושמת עמוק כדי לצטט אמירה שומרית נפלאה, חלק מצוואה של אחד, שורופאג שמו:
It is inconceivable that something should be lost forever.
הוא מפיח תקווה בלבי, שורופאג. לא רק שהוא והצוואה שלו אלא כל התרבות שלו ביחד נעלמה מתחת להררי חול ולא ראתה אור שמש ולא נהנתה מדמעות של תלמידים נכשלים בבחינותיהם ומבירה מרירה ויין נסוך על מזבחותיהם – עד שבאו הרפתקנים מסוגים שונים ופענחו את הסימנים בכתב היתדות והברישו במברשות עדינות את אבק השנים, גרגר אחר גרגר, ופיענחו (עם המון טעויות בהתחלה) והוציאו בסוף את זה. טוב, וגם קורפוס נפלא של הוויה אנושית ועדויות על הצורה של התרבות האנושית העירונית/מערבית שלא השתנתה כמעט בכלום בשבעת-אלפים השנים האחרונות.
יש מי שמנסה להשכיח את העבר. ומצליח, קצת, באופן נקודתי. אבל תמיד נבוא אנחנו ונזכור ונזכיר. המוות הרגשי הזה הוא אולי של מערכת-גג אחת, אבל לא של האנשים והציבורים המרכיבים אותה.
(ואם כבר מחפשים תקווה בשומר, דבר שאני עושה תדיר, יש תמיד את אורוקגינה – Urukagina בוויקיפדיה באנגלית. וצריך תמיד את אורוקגינה.)
אהבתיאהבתי
דנה,
אני במחנה שלך ושל שורופאג. אני מאמינה. אי אפשר לחיות בלי להאמין.
אחפש את שורופאג ואת אורוקגינה בעברית. נדמה לי שהייתה מתרגמת (שכחתי פתאום את שמה – שפרה…) שתרגמה כמה מהכתבים השומריים לעברית.
אהבתיאהבתי
::זזה הצידה כדי לפנות לך מקום כאן, במחנה של תומכי שורופאג; יש המון מקום כאן, והחברה *נפלאה*::
ש. שפרה תרגמה לעברית תנ"כית את חלק מהדברים שנמצאו באכדית ושומרית; היא נפחה על הגחלת אוויר רענן וליבתה מדורה אצל קוראי תרגומיה. התוודעתי לעבודתה רק מרחוק, ויש בידי רק אחד מספריה – מלא וגדוש בתרגומי מופת לעברית. באמת הגיע הזמן לאסוף במודע גם את האחרים; מסתבר שכשאהיה גדולה אהיה אשורולוגית. תמיד תהיתי מה אני באמת רוצה להיות… …ובחצי השנה האחרונה מסתמן הכיוון הזה.
אהבתיאהבתי
בהצלחה עם שומר. נראה לי בחירה טובה. ממלכה חזקה, אפשר ללמוד מהם. ונכון, נזכרתי גם אני, זו ש. שפרה.
אהבתיאהבתי
על איזה עבר את מדברת,תמר?
של הקיבוצניקים?
הפלמחניקים?
האצלניקעס?
(היהודים)הפולנים?היקים?הארגנטינאים?המרוקאים?הרוסים?העירקים?
מדינת ישראל,כור ההיתוך,הינה אחד ה"מחיקונים" הגדולים ביותר,כמעט,בהיסטוריה.לקטגוריה זו של מחיקת העבר משתייכת מחיקת עברם של השחורים שנמכרו לעבדות.בעצם, היום, גם עברם כעבדים נמחק.בעצם כל ארצות ההגירה החדשות-ארה"ב,אוסטרליה,ניו זילנד,דרום אמריקה ואולי אחרות הן "מחיקון".
עתידה של ארה"ב ושל מדינות הגירה אחרות עומד להשתנות,מדוע?
אובמה דיבר על "פטריוטים שהעניקו לנו רפובלקה" אבל הם לא היו השחורים שחצי ממנו צאא שלהם.
מזלה של ארה"ב ושל שאר מדינות ההגירה שרובם המכריע של מייזדיהם היו בני אותה תרבות,פחות או יותר.
והיו להם כמאתיים שנים לעצב תרבות חדשה, בחלקה, הנשענת על תרבות ארץ המוצא.
אבל תראי את קנדה המפוצלת בין מהגרי שתי תרבויות שמספרית היו מספיק גדולות כדי לשמר חלק מעברו/תרבותם.
גם בארצנו התפתחה תרבות מהגרית חדשה הנשענת על תרבות משותפת,בגדול,פחות או יותר.
זה נותץ עם גלי ההגירה הגדולים מ-77 ארצות ותרבויות.
זה לא מאפשר יצירת הווה שהופך לעבר משותף.
שו דבר לא נעלם מפני שעדיין לא ממש נבנה ומה שנבנה בקושי נכון לכמה אחוזים בודדים בקרב כלל האוכלוסיה.
נכון שזה מצב מייבש מתסכל,מכחיד לחלולחית של רגש וכמובן של כבוד.
אבל אל דאגה,כל העולם צועד בכיוון הזה-אירופה,ארה"ב,אוסטרליה ועוד.
כל העולם כפר קטן והגירת המונים הינה תופעה הולכת ומתעצמת ככזו היא שוברת ומרסקת עברים משותפים ומתקשה לייצר הווה משותף ולכן גם אין שם עבר משותף.
אהבתיאהבתי
עברי,
חייתי בארה"ב ואני מכירה גם את הצד הלא-נעים של המתחים בין קבוצות האוכלוסיה שם. עם זאת, להתרשמותי – הנשענת על חוויות יומיומיות שם – אותו כבוד שהופגן בטקס ההשבעה למייסדים ולערכי היסוד של האומה – טבוע עמוק במנטליות האמריקאית. אומר אפילו יותר מזה: יש שם, אצל רוב האוכלוסיה, אסירות תודה למדינה הזו עם הערכים המסויימים האלה שקלטה את אותם אנשים, את הוריהם, ואת סביהם. בסך הכל, רוב ההגירה לארה"ב היא הגירה של מצוקה – כלכלית, דתית, פוליטית ואחרת. צאציהם של אותם מהגרים יודעים לומר תודה לאותם ערכי יסוד שאפשרו את קבלת הוריהם למקלט הזה.
הכבוד הזה לנשמת אפה של האומה הלך אצלנו לאיבוד לגמרי. זו בעייה כלל-עולמית, ואי אפשר למצות אותה בכמה משפטים, אבל צריך להיות ער לקיומה.
אהבתיאהבתי
פינגבק: היכולת להתרגש • מחאת הדיור