זה אומר להאמין ביכולתו של תקציב הממשלה לאזן מחדש את הפעילות הכלכלית בגאות ובשפל. איך מאזנים את הפעילות? תלוי ב…וב…וב… תלוי, כמו כל צעד יישומי בכלכלה.
תלוי, אבל בכל זאת אפשר. כך אמר נגיד בנק ישראל, בנאומו בועידת קרן המטבע הבינלאומית: "נחזור כעת לשאלת המדיניות הפיסקלית האופטימלית: התשובה חייבת להיות תלויה בעומק המיתון, בגודלם של הגירעון התקציבי ויתרת החוב במצב המוצא, באמינות הכללית של המדיניות הכלכלית של הממשלה, בשיעורי הרבית, בגמישות השכר והמחירים, במשטר שער החליפין, ובמשתנים כלכליים נוספים".
הכל הגיוני, והכל כבר נאמר על ידי קיינס עצמו במכתב לניו-יורק טיימס ב-1934: "אני רואה את בעיית ההתאוששות באור זה: באיזו מהירות תיחלץ המערכת העסקית הנורמלית לעזרה? באילו ממדים, באילו אמצעים, ולמשך כמה זמן מומלץ לאפשר הוצאה ממשלתית חריגה בינתיים" (רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים. הוצאת שלם 2012).
אכן, תורתו של קיינס אינה מתמצה במרשם קסמים אחד, יש באמתחתה מגוון של אמצעים. כמה מהם, מוסכמים על רוב הכלכלנים. ותפקידו של מי שקורא למדיניות קיינסיאנית, כפי שקרא פישר בכנס מחלקת המחקר של בנק ישראל שתואר כאן, הוא למנותם באופן ברור בפני ממשלה שמתעקשת שלא להבין רמזים. נביא כאן שתי דוגמאות, וישנן עוד רבות כאלה.
דוגמה ראשונה היא בחירת המס שיסתום את גירעון התקציב, תוך גרימת הנזק המזערי ביותר לצמיחה. ממשלת נתניהו בוחרת להעלות את המע"מ בפעם השנייה בחודשים האחרונים. נכון, המע"מ הוא מס קל לגבייה, כל אחוז שלו צפוי להגדיל את הכנסת המדינה השנתית ב-4 מיליארד שקל. אבל המע"מ הוא מס רגרסיבי. הוא מס המוטל על הוצאה. לכן הוא תופש חלק ניכר במיוחד מהכנסת העניים, שרובה מוצא למחיה יומיומית. מכאן שהעלאת המע"מ נוטה להקטין את הצריכה הפרטית ולדכא את הפעילות, האם זה מה שמתבקש עכשיו?
ניתן, במקום זאת, להעלות בכמה אחוזים את מס החברות על רווחיהן הלא-מחולקים. עצם קיומם של "רווחים כלואים" בקופות החברות – דהינו, רווחים שאינם נמשכים על ידי בעלי החברות כדי שלא ייאלצו לשלם מס, אבל גם אינם מופנים למימון פעילותה השוטפת של החברה – מעיד על כך שההפחתה הדרמטית במס החברות, בשלושת העשורים האחרונים, אינה מנוצלת לצרכי השקעה כמובטח על ידי הוגיה ומייסדיה. ניתן גם להקפיץ, ללא כל פגיעה בצמיחה, את המס האישי המוטל על חברי מועדון המאון העליון. עלילותיהם במגזר העסקי, בעשרים השנה האחרונות, מעידות כאלף עדים שהכנסה מרקיעת שחקים לא תמיד מקדמת את הניהול המיטבי.
דוגמא שניה מובאת מצדו השני של התקציב – צד ההוצאה. בשנים האחרונות, מופנים מיליארדים רבים מכספי הממשלה להשקעה בכבישים. ההשקעה בכבישים נחשבת לשיקוי יעילות – סם גדילה וצמיחה. ואכן, אי-אפשר להכחיש את תרומתה לחיסכון הוצאות הייצור. אך, תרומה זו אינה מתחלקת באופן שוויוני: כמה מהכבישים החדשים משמשים כמעט אך ורק לתחבורה פרטית, ולכן הנהנות מהם הן בעיקר משפחות בעלות רכב פרטי וחברות עסקיות. אותם כבישים חדשים, כגון כביש 6, מנוצלים באינטנסיביות רבה לתעבורת משאיות ורכב מסחרי, ובכך הם מיטיבים באופן מובהק עם החברות העסקיות על חשבון הציבור.
בהכירנו את כל אלה, הגיע הזמן להתייחס לתרומתו להמרצת הצמיחה של כל שקל המושקע בכביש או במסילת רכבת לעומת תרומתו הפוטנציאלית בבנייה ציבורית, למשל. ניתן לשער, שרק חלקה הקטן של ההוצאה על כבישים ורכבות יגיע לידי תושבי ישראל. זאת, משום שעבודות התשתית בכבישים וברכבות הן עבודות דלות עבודה ועתירות מיכון, ורק מעט מההשקעה בהן ישולם כשכר לתושבי ישראל. וגם משום שבהשקעות התשתית בישראל מעורבות חברות זרות או חברות ענק ישראליות, שרב הסיכוי כי יוציאו חלק ניכר מכספן אל מחוץ לגבולות המדינה.
בניגוד להשקעה בתשתית, הבנייה הציבורית היא עתירת עבודה, אפשר להתנות את הזכייה במכרזיה בהעסקת עובדים ישראלים. פועלי הבניין הם אנשים לא-עשירים שיוציאו חלק ניכר מכספם לקניות בארץ. חברות הבנייה, ברובן, הן חברות מקומיות, הפועלות כאן ומשאירות את הכנסותיהן כאן. ומהצד השני, הזכייה בדירה מסובסדת תאפשר לדיירי הבנייה בציבורית להוציא יותר על מוצרים ושירותים יומיומיים. לכן, ברור לגמרי, שמבחינת עירור המשק והנעת "המכפיל" , הוצאת הממשלה על דיור ציבורי היא הנכונה יותר עכשיו. ועוד לא אמרנו מילה על הרמוניה לעומת ניכור חברתי, וביטוים ביציבות הפוליטית של המדינה ובצמיחה.
על כן, למתחילים במצווה – בנק ישראל ואחרים – אפשר לומר ככה: אמרתם קיינסיאנים, הגידו לנו יותר, אל תסמכו על השרים. ברור לגמרי למי יבחרו שרי הממשלה לשגר את תקציביהם – לא לקבלן נידח שמקים בלוק שיכון בדימונה. ברור לגמרי ממי יבחרו שרי הממשלה להסיר את נטל המס – לא מבעל המכולת או מלקוחותיו. על כן ברור גם שגוף מחקר רציני, כגון בנק ישראל, יש לו מה לומר לממשלה, והוא חייב לומר יותר ממה שהוא אומר בינתיים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
בשל עצם העובדה שכלכלה אינה מדע מדויק –קיימות דיעות מנוגדות לחלוטין כמעט לגבי כל ענין הנוגע להתנהלות הממשלתית, הצבורית ו/או אפילו האישית באשר למדיניות פיסקלית/מוניטרית.
הבעיה היא שהצדדים – ויהיו אלה הפרופסורים החכמים ביותר – מצדיקים את עמדתם על סמך הנחות תיאורטיות הנשענות במדה רבה על נסיון העבר לחיוב או לשלילה.
ובאשר למע"מ, אכן הוא מס קל לגבייה, כל אחוז שלו צפוי להגדיל את הכנסת המדינה השנתית ב-4 מיליארד שקל. אבל האמנם מע"מ דיפרנציאלי הוא באמת מס רגרסיבי? מאחר והוא מס המוטל על הוצאה, הרי הורדתו – לגבי מוצרי מזון התופשים חלק ניכר במיוחד מהכנסת העניים, שרובה מוצא למחיה יומיומית – והעלאתו – לגבי מוצרים אחרים תגרום בשורה התחתונה להכנסה גבוהה יותר למדינה.
יש לדעתי ליצור שלושה סוגי מע"מ [אין כל בעיה טכנית בכך] למוצרי מזון ואפילו כולל פירות וירקות, מוצרים ושרותים לבית, ומוצרים שעלותם מעל מאה אלף ₪. הרי בהרבה מדינות מערביות קיים מס דיפרנציאלי – למה לא ללמוד מהן?
למה לא ניתן לקבוע למשל שהמע"מ המוטל על רכישת דירה יהיה באחוזים שונים לפי מחירה, בדומה למס הרכישה – כך שהנטל על הזוגות הצעירים והשכבות החלשות יותר יקטן? ולמה שהמס על מכונית עממית יהיה דומה למס על מכונית פאר?
יש הטוענים שהקטנת המע"מ על מוצרי מזון תועיל לעשירים, אך הרי ממילא כל הסועדים מחוץ לביתם במסעדות או בשרותי קייטרינג, משלמים את המע"מ המלא – כך שאין חשש להקטין את המע"מ על מוצרי מזון מהסבה שהעשירים ייהנו מהקטנת מע"מ- על הקויאר למשל…
ומצד ההוצאות:
למרות ששאלה זו נשמעת נאיבית במיוחד, למה לא ניתן להשתמש בחלק ממאגר כספים עצום – שאינו מהווה חלק מתקציב המדינה – והכוונה היא לצבירה בנכסי החיסכון ארוך הטווח בגופים המוסדיים בסך העולה על 500 מיליארד ₪…
מהי הסבה האמיתית לכך – ושאלה אם לא ניתן לעשות משהו קונסטרוקטיבי לשנותה – שאין משתמשים בחלק קטן מהמאגר העצום בכדי לפתור בעיות יומיומיות שיפתרו את רוב אם לא את כל הבעיות הנוגעות לרווחת התושבים – וזאת ללא פגיעה בתקציב המדינה? ולא מדובר בהלאמה
מכל סוג או הנפקת אג"ח מיועדות…
אילו, היו הגופים המוסדיים מקימים חברה להשקעות – או כמה כאלה – בבעלות יחסית לגובה השקעה, כשהמטרה למשל, הינה השקעה בבתי חולים.
השקעה כזו, תקטין בבוא העת את העומס על המוסדות הרפואיים הקיימים והממשלה תשלם על בסיס של BOT או תשלום שוטף בלבד אחוז מסוים [4% – 6% או במקרים מסוימים יותר] מגובה ההשקעה כחלק מתקציב משרד הבריאות, אולם במקביל תחסוך את הסכומים הדרושים להשקעה ישירה.
אותו עקרון יחול על השקעות בתחבורה צבורית, כבישים, מסילות ברזל קרונות וקטרים, מפעלי מים וחשמל וכיו"ב. כך שגם אם ניקח בתחשיב של אפילו 6% לשנה כהחזר רבית מתקציב המדינה בסך של מיליארד ₪, ניתן יהיה לבצע השקעות במשק בסכום כולל של 16.666 מיליארד וכך לשחרר כ 18 מיליארד ₪ מתוך הסכומים שהוקצו בתקציב המדינה לפתוח ובכספים אלה ניתן להשתמש להגדלת ההוצאה לרווחה, חינוך וכיו"ב ואפילו – ברוח ימים אלה – למימון "כיפות ברזל"…
וכך הלאה עד בוא המשיח או הפסקת הצורך בהשקעות – מה שיבוא קודם…
במקרה, תקציב הפתוח הכולל לשנת 2012 עמד על כ 19.6 מיליארד ₪, כך שלו היו נוקטים בשיטה זו, בעיות התקציב היו נפתרות מאליהן… היות ובכל מקרה אין הגופים המוסדיים מממשים נכסים ברי קיימא לצורך מימון שוטף של פעילותם, הרי שלצורך הלימות ההון – ייקבע כי שווי ההשקעות בכל עת – יהיה הסכום הנומינלי שהושקע כשהוא צמוד למדד. במה זה שונה למשל מהשקעות בנדל"ן בחו"ל?
יש לזכור כי עצם השימוש בכספי הגביה השנתית השוטפת יאפשר לגופים המוסדיים את מימון ההשקעות ועוד יישאר סכום משמעותי להוצאות השוטפות ולא יהיה צורך לחפש השקעות בחו"ל…אם כי אולי רצוי שלפחות חלק יושקע מחוץ לישראל..
הרי בסופו של דבר הכספים שייכים למבוטחים – וכי אלה אינם אזרחי המדינה?
ובא לציון גואל.
אהבתיאהבתי
שעיה,
ההצעות שאתה מעלה שנויות במחלוקת. אבל, כן, הגיע הזמן לדבר על זה: על הפרטים הקטנים של ההוצאה הממשלתית, ושל השקעות הגופים הגדולים.
אהבתיאהבתי
יפה מאוד. תודה תמר על (עוד) מאמר רהוט ומחכים.
אהבתיאהבתי
ירון,
תודה.
אהבתיאהבתי
הבעיה היא יצירתיות ואומץ
מדוע שבאילת יהיה פטור ממע"מ?! האם הוא בכלל משרת את מטרתו?!
תייר יכול לקבל החזר על מס בהצגת קבלה אינו זקוק לדיוטי פרי שרק משמש הכנסה לרשות שדות התעופה.
מדוע לא לחייב את כל האזרחים בהגשת דו"ח שנתי כמו בארה"ב?! (כי עובדי רשות המסים רוצים תוספת).
מדוע לא להעלות מסים על מוצרים שנחיצותם מוטלת בספק? מים מינרלים, בר מים, מכוניות שעולות מאות אלפי שקלים.
אהבתיאהבתי
נפתלי,
הבעיה היא היעדר יצירתיות ואומץ, וגם היעדר שקיפות ערכית ועבודה מקצועית יסודית ונכונה. בסך הכל, מדיניות מס היא שילוב של שכל ישר ויידע מצטבר של העוסקים בתחום. אבל כשהכל מוגש לציבור במין עיסה לא-ברורה, לא מתקיים הדיון המתבקש.
אהבתיאהבתי
פינגבק: פישר והמשבר הבא • מחאת הדיור
פינגבק: אל מחוץ לביצה המקומית « עידן השוק החופשי