קשה לי עם הרעש של החודשים האחרונים. במיוחד קשה לי, כי אני לא חושבת שלכל שאלה אנושית יש תשובה חדה. לפעמים צריך להתאפק, ולחכות לרגע שבו התשובה הנכונה לבינתיים, ולא לקץ  הדורות, תופיע כאילו מאליה.

כיף לי עם הרעש של החודשים האחרונים. רעש הוא ביטוי של סערה רגשית. רעש וצלצולים הם קולו של ויכוח לוהט. רעש מעיד על שיבה לתחייה של הפוליטיקה בישראל, לאחר שנים רבות שבהן הייתה לא-מתה ולא-חיה.

אני חוששת מההקצנה של החודשים האחרונים. האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו. פליטת השרים הותיקים והמתונים מהליכוד. המאבק בין דרעי לישי בש"ס. המריבה בין פרץ  ליחימוביץ'.

אני שמחה על ההקצנה של החודשים האחרונים. סוף-סוף נגלים הניגודים בין ימין לשמאל. סוף-סוף מבינים שחשוב להגדיר מהו ימין ומהו שמאל. סוף-סוף רואים בבירור מיהו הימין דמוקרטי ומיהו הימין הלא-דמוקרטי. סוף-סוף קולטים ששמאל אינו רק חברה וכלכלה, אינו רק מדינה וביטחון, אינו רק זכויות אזרח, אלא שילוב שלושתם ביחד.

אני ספקנית כלפי החיפוש הדוחק אחר פיתרון בחודשים האחרונים. ניסיוני בעבודה כלכלית, הן במשרד ממשלתי והן בעיתונות, לימד אותי ששינויים כדאי להחיל בהדרגה. צריך לברוח מהמטיפים לרפורמת הקסמים התורנית. הם הראשונים  שיבכו מחר את הרס השירות הציבורי, ואת תפקודו הלקוי של צה"ל.

אני מאמינה בחיפוש הדוחק אחר פיתרון בחודשים האחרונים. אני מזהה את התקווה ואת הכנות הגלומות בדחק. רק מי שלא איבד את היכולת לחלום מחפש פיתרון.

אני נחרדת מהמהומה הנלווית לרעש החודשים האחרונים. איפה שיש מהומה אין סדר. איפה שאין סדר מבצבצת סכנה של השתלטות הדחפים על החשיבה ההגיונית.

אני מביטה בהשתאות על המהומה של החודשים האחרונים. מהומה היא יצירה. העולם נברא מתוהו ובוהו. האם אנחנו בוראי עולם? אולי עדיף שנסתפק בתיקונו. וגם בבואנו אל התיקון הזה לא נשכח את החיוך המתבקש.