אחת-אחת נאספנו לשיעור היוגה בשבוע שעבר. כל אחת עם המונולוג שלה כמה-היא-לא-יכולה-יותר. אפשר לקרוא לדיבורים האלה התפנקות. אבל משהו באווירת עשר הדקות הראשונות של השיעור העיד שאין זה ככה. צחקוקים, קריאות ביניים, חוסר שקט במקום שאמור להיות מקדש של שקט.
כולנו בקבוצה נשים לא-צעירות. אנחנו זוכרות כל מלחמה, כל "פעולה" וכל "מבצע". אנחנו כבר לא מסוגלות לזכור כמה כאלה היו.
בדרך הבייתה חשבתי על פעולת התגמול בקלקיליה. זה היה ב-1956, זמן קצר לפני מבצע סיני. צה"ל הגיב אז על רצח שני אזרחי ישראל על ידי "מסתננים" שהגיעו מירדן. גרנו אז בשרון ליד כביש תל-אביב-חיפה הישן. משעות הערב שמענו את תנועת הרכב הצבאי הכבד העולה צפונה. כל הלילה שמענו פיצוצים. בבוקר, בחצר בית הספר שררה אווירה חגיגית. עמדנו, כל הילדים, והחלפנו חוויות. הה, איזה בומים, הה, איך הראינו להם. עכשיו הם יידעו. בפעולת קלקיליה נהרגו 18 חיילי צה"ל ו-88 ירדנים.
בית הספר העממי שבו למדתי היה אז כבר שייך לחינוך הממלכתי. אבל, במקורו, הוא נוסד על ידי זרם העובדים. רוב המורים היו אנשי מפא"י-מפ"ם-אחדות העבודה. רוב התלמידים היו חברים בנוער העובד, השומר הצעיר, מחנות העולים. וכולם הגיבו באופוריה על "הפעולה", או לפחות נמנעו מלומר מילה לגנותה. זה היה בשנות ה-50, פלשתינים שגורשו חדרו בלילות ליישובי הפריפריה. הפחד היה גדול, וההסכמה סביב פעולות התגמול הייתה רחבה.
במבט לאחור, נדמה לי שעברנו דרך ארוכה מאז. אף אחד ממכריי לא צהל בזמן "עמוד ענן". אנחנו עייפים ומותשים. כולנו השתתפנו במלחמות ישראל, שלחנו אליהן בני זוג וילדים. אנחנו לא מסוגלים אפילו לחשוב על הגיוס הלא מאד רחוק של נכדינו. דווקא משום כך אנחנו ממתנים את מה שיש לנו לומר על עמוד ענן. זה לא מועיל לצאת בניסוחים בוטים ברגעים כאלה. זה גם לא הוגן כלפי האנשים שחיים בטווח הטילים.
אני כותבת את הדברים האלה במעין תגובה לתגרות הניטשות בשבועיים האחרונים: האם מנהיג זה או אחר גינה או לא גינה מספיק את הפעולה. לי, ניסוח זהיר נראה ביטוי אנושי של השתתפות בסבל תושבי הפריפריה.
ואין במה שאני אומרת כאן "בעד או נגד" עמוד ענן. הדיון בעד או נגד הוא, לתחושתי, דיון עקר. ממשלות מכהנות נדחפות לעתים למבצעים צבאיים. דיון פורה במעשיהן הוא זה שמנתח את אוזלת היד המתמשכת המובילה למבצע.
זה, כך נראה לי, ההבדל שיש לחדד עכשיו בין מפלגת העבודה למפלגות הימין. תפישת העולם של העבודה היא מאז ומתמיד תהליכית. תפישת העולם של מפלגות הימין היא מאז ומתמיד רפורמיסטית-משיחית. ההבדל הזה אינו מצטמצם רק לסוגיות ביטחון. הוא מזדקר לעין גם מהרפורמות הכלכליות של נתניהו. כולן הונחתו במכה, מתוך כוונה מפורשת "לשבור" את הישן ולהציב במקומו את המודל ה"מושלם".
מפלגת העבודה מעולם לא סגדה למודל. היא חלמה על תיקון עולם, והתקדמה לעברו מסימן דרך לסימן דרך. בניגוד למה שנראה במבט שטחי, התפישה הרפורמיסטית – המנוגדת לזו של העבודה – אינה משיגה תוצאות מהירות יותר. לעתים קרובות, בגלל כוחנותה, היא מובילה למבוי סתום. דוגמא לכך היא הביטוי הנשמע בימים אלה מפי דוברי הימין "ותשקוט הארץ 40 שנה" – לאמור, אין פיתרון, אנחנו נחייה מפעולה למבצע למלחמה.
על גזר הדין הזה מפלגת העבודה חייבת לערער. מי שמאמין בתהליך, מאמין שיש מוצא, מאמין בחיפוש דרך. לאט, בסבלנות, בהתגברות על תסכולים, ומתוך אמונה שעתיד טוב יותר הוא אפשרי.
עידן השוק החופשי 
בקלקליה – 56 – נהרג מי שהיה מפקדי בקורס סיירים ולימים גם המ"מ שלי, סרן נתן הוכרמן.
אהבתיאהבתי
איך שמושגים משנים משמעות.
רפורמיזם, פעם, היה הניגוד למהפכנות, היה מילת הגנאי שהטיחו חברי מהשומר הצעיר ומפ"ם, הסוציאליסטים-מהפכנים, במפא"י שגרסה לא-מהפכה, אבל רפורמות קטנות.
מלחמת עולם ניטשה בין המהפכנים לבין הרפורמיסטים.
איך שגלגל מסתובב…
אהבתיאהבתי
"דיון פורה במעשיהן הוא זה שמנתח את אוזלת היד המתמשכת המובילה למבצע."
זה מה שאני חושבת בכל פעם שאני שומעת את ההתגרות של חיזבאללה או חמאס שמהללים את עצמם ואת התנהלותם במבצע. המחשבה של לנצח את האויב היא מחשבה תבוסתנית, צריך לחשוב על לנטרל את האויב. לכן אני מסכימה שהדיון במבצע עצמו או עקר ואינו הדיון הרלוונטי.
רגע לפני הבחירות, מרגיש לי שהמערכת הפוליטית קצת השתגעה, הגבולות מטשטשים, אין זגזוג שאינו כשר, כולם מהמרים במין משחק כסאות מתיש שבו אתה שוכח מה האידיאולוגיה שאיתה התחלת… קצת התעייפתי מזה. מרוב היצע אני שוב מרגישה שאין במי לבחור באמת.
אהבתיאהבתי
פלשתינים שגורשוthe others that killed jews set and read tehilim day and night-!
אהבתיאהבתי
כן, גם אני קצת תהיתי על השימוש במילה רפורמה בהקשר הזה. אבל כולנו מבינים למה את מתכוונת וזה מה שחשוב.
אהבתיאהבתי
את נוגעת בשאלות האמתיות אלו שגם "השמאל" וגם הימין לא מעזים לגעת בהן וגם בחרדות האמתיות-האם וכמה זמן נוכל להמשיך כך? כמה זמן? האם זהו העתיד שצפוי לילדנו ונכדנו והאם כל העסקה של הקמת מדינה ולחימה עליה הייתה "כדאית" או האם היא כדאית היום?
השמאל שאימץ את שיח הזכויות אינו שואל את השאלות כי לגביו אנחנו בריון שכונתי הרומס את זכויות שכניו תוך שימוש ציני בנימוקי ביטחון . הימין תמיד משוכנע שאין אפשרות לשום הסדר אמתי, החרב תאכל לנצח ומאידך אינו מעלה לרגע את שאלת הסיכוי שלנו במאבק ארוך טווח-אני חושב שהגיע הזמן לגעת באומץ בשאלות הקשות באמת
אהבתיאהבתי
חברים,
תודה על התגובות ותמשיכו להגיב. אני רואה שהפעולה האחרונה בצירוף כל מה שקורה בפוליטיקה מעורר את הרגש ואת השאלות המהותיות אצל כולנו. אני לא מגיבה לכל אחד כי אני בריצה אתמול והיום. אבל אני קוראת בעניין, ואני בטוחה שגם אחרים קוראים.
אהבתיאהבתי
שימו לב למר גולדבלט. יש שינוי בעולם, ארה"ב נחלשת,
מתעייפת. כל מיני מנסים לתפוס את מקומה כאן. אם וכאשר
ארה"ב תהיה עצמאית בנושא דלק גדול הסיכוי להתכנסות פנימה.
במז"הרח, סין, הענק היבשתי, הופכת למעצמה ימית. כאן
תורכיה, אירן, מצריים שבות למשחק. במצרים בלגן מתמשך
כנראה תהייה דיקטטורה מוסלמית. גם בתורכיה נמחקת
מורשת אתא תורכ. נתניהו ויועציו נכשלו כשלון מוחלט
בהבנת ארה"ב. ליהדות ארה"ב נמאס יותר ויותר. גם
כאן שלדון ופינקשטיין או שמשקרים או שהם לא מבינים
כלום, יחסי ארה"ב ישראל יכולים להחמיץ תוך חדשים ולא ברור
כלל מה יעשו היהודים שם. הרש"פ תכנס לאו"ם וזה בטוח. הרגזת
תורכיה והסירוב לסיים את המצב הנוכחי, מה שהיה בין כך לא
יחזור, מדגימים את הבורות, האטימות והכסילות של חבורת נתניהו.
צעירים מהגרים ואיני בטוח היכן נמצא את אהוד ברק בעוד חמש
שנים. לא נראה מימוש לתקוות מר גולדבלט שיתחילו לעסוק בעניינים החשובים כשרואים את מייצגי הליכוד בכנסת הבאה ואת גברת ליבני.
העסק לא נראה טוב.
אהבתיאהבתי