אין טעם לתהות עכשיו על נחיצותו של המבצע בעזה. ברור לכל, שהשאיפה לשוויון בין אזרחי המדינה, פירושה גם אחריות של הממשלה להפגת האיום הביטחוני הרובץ על תושבי הפריפריה. ההוצאה על הגנת הדרום בתנאים הנוכחיים היא, אם כן, הוצאה חברתית לכל דבר ועניין. ואם נותר על מה לדון, הרי זה על המסלול שהביאנו עד להצדקת ההוצאה הזו.

בעיתונות, מתחילות להתפרסם הערכות על עלותו הישירה והעקיפה של המבצע. בכירים במשרדים הכלכליים בירושלים אומדים אותה בשניים עד שלושה מיליארד שקל. בכירים במשרדים הכלכליים הם תמיד בעלי כוונות ואינטרסים נסתרים. ובכל זאת, אומדנם אינו נראה מופרז על רקע בקשת שר הביטחון לתוספת תקציב של 750 שקל למימון כיפות ברזל חדשות. גם הידיעה על גיוס אנשי מילואים, עד ל-75 אלף איש, תומכת בהערכת הוצאה של מיליארד עד שני מיליארד שקל, ויותר.

על פי המדווח בדהמארקר, חלקו של הסכום יכוסה בסיוע אמריקאי של 675 מיליון דולר, שיועבר לישראל בשלוש השנים הבאות. במונחי מטבע ישראלי, אלה הם שלושה מיליארד שקל לכל התקופה, או מיליארד שקל לשנה (בהנחה סבירה על שער השקל לדולר).

אפיו הייעודי של המענק כאילו מפחית מההתלבטות לגבי השימוש בו. הוא מצטרף למענק האמריקאי הרגיל, בהיקף של 3 מיליארד דולר לשנה, שישראל מקבלת מאז אמצע שנות ה-80. אבל גם על הסיוע הרגיל, והפניית חלקו הניכר לרכישות בתעשיית הנשק האמריקאית, יש המעלים סימני שאלה. סיוע זה  תורם לצמצום הרכישות הביטחוניות כאן, ומוביל לביטול אלפי משרות בתעשייה המקומית. מעבר למקומות העבודה הישירים המבוטלים בעטיו, ניכרת פגיעתו של הסיוע בתנופת ההיי-טק בישראל. תעשיית ההיי-טק האזרחית נולדה וניזונה כל השנים מיידע, ומקשרים מקצועיים של בוגרי התעשייה הביטחונית. ומשאלה מתמעטים, גם היא יוצאת חסרה.

לא מיותר לומר, שעצם מתן הסיוע האמריקאי לישראל, והפנייתו המלאה היום לצרכים ביטחוניים – בראשיתו, הוא חולק בין הוצאה אזרחית להוצאה ביטחונית – טומן בחובו מסר חשוב. מתן הסיוע עונה על האינטרס המדיני-ביטחוני של ארה"ב באיזור, ועם זאת – קרוב לוודאי  שלא במתכוון – הוא מפנה את ישראל להסתמכות יתר על כוח צבאי, במקום על הידברות והסכמה.

אותה תפישה של העדפת הכוח מחלחלת גם לתקציבה של ישראל ממקורות פנימייים. לאורך כל כהונותיו של נתניהו בתפקידי ראש ממשלה ושר אוצר, אנו שומעים את ההבחנה בין "האיש השמן" ל"איש הרזה". "האיש השמן" הוא מה שמכונה בז'רגון הכלכלי "ממשלה גדולה" – ממשלה שתקציבה בולע וגם מניע חלק ניכר מהתוצר. "האיש הרזה" הוא המגזר העסקי שעל כתפיו רובץ "האיש השמן". ממשלותיו של נתניהו ניכרות, כל השנים, בדיאטה שהן גוזרות על השמן – קיצוץ בחינוך, בבריאות, בדיור הציבורי, ובכל השאר. הקיצוץ בשירותי הממשלה מעלה את מרירות הציבור, ותורמת להקצנת עמדותיו.

דרך זו, דרך הכוח בכלכלה, בחברה ובמדינה אינה הדרך היחידה האפשרית. ישנה גם דרך אחרת. דרך של מעורבות ממשלתית בונה, דרך שמציבה את הממשלה במרכז הצמיחה ויצירת התעסוקה במשק. החזרת האמון האזרחי תוביל גם למתינות פוליטית. אז, אולי לא תידרש ההוצאה הביטחונית האדירה, שבנסיבות הנוכחיות הופכת להוצאה של אין-ברירה.

וכמו תמיד, גם בהקשר הזה, ניתן למצוא התבטאות טובה של הכלכלן שהיה ער תמיד לקשר בין כלכלה, לחברה, ולפוליטיקה, ג'והן מיינארד קיינס. היא מופיעה בפרק העשירי של ספרו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, רבית וכסף". קיינס, באחד מדיוניו המרכזיים על הרחבת ההוצאה הממשלתית בעת שפל – הרחבת ההוצאה הממשלתית אפילו עד לגירעון תקציבי – אומר: "בדיוק כפי שמלחמות הן המתכונת היחידה להוצאה גירעונית במימדים גדולים, שמדינאים מחשיבים כראויה להצדקה, כך כריית זהב היא התירוץ היחיד לחפירת בורות בקרקע שבנקאים רואים כמימון הגיוני". מכאן, הוא ממשיך כדי לומר שבעצם ההוצאה הממשלתית הטובה ביותר בעת שפל היא ההוצאה על בניית פירמידות או על שירת קינות בכנסייה  – הוצאה שאין לה שימוש מעשי, ועל כן היקפה אינו מוגבל בשיקולי דרישה מוגדרת מהשטח.

נעזוב לרגע את מלוא משמעויותיה של הפיסקה, ואת הרעיון השלם שהיא באה לשרת. נתמקד, דווקא, בהערת האגב הסרקסטית הקטנה שקיינס שתל בתוכה: קביעתו, כי מלחמות הן ההוצאה הגירעונית היחידה שנתפשת כמוצדקת על ידי מדינאים. הערות כאלה, מפרי עטו של אדם שראה כמעט הכל, הן סוד קסמו של קיינס, והנשק הסודי של טיעוניו. כן, בטוח שקיינס צודק. קל יותר להצדיק גירעון תקציבי למען פעולה ביטחונית דחופה, מאשר לשכנע בתועלתו של גירעון שיתרום בשקט ליצירת תעסוקה, להגברת רווחת הציבור, ולחיזוק אמונו בחיי שלום.