הפעם הראשונה, הייתה מתי שהוא בסוף שנות ה-80. הייתי אז סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, והתבקשתי לכתוב חוות דעת על מכירת החברה הממשלתית כימיקלים לישראל לפוטאש הקנדית.

הפנייה אליי נראתה לי מוזרה. יחידת התכנון והכלכלה שניהלתי עסקה בניתוח המגמות במשק, ובמדיניותה הכלכלית של הממשלה. את ניירות העבודה הנוגעים למפעלים ערכו אצלנו בחטיבות הענפיות. התקשרתי לאחד מחבריי בחטיבת הכימיה והמחצבים שהייתה מופקדת על התחום, וביררתי אצלו מה הסיפור. כן, הוא אמר, פנו אלינו ולא המלצנו. איך עשיתם את זה? שאלתי. זה היה בימיו של שר שאינו-מוכן-לקבל-לא. השתררה שתיקה, והבנתי שבמצבים כאלה איש-איש לגורלו.

למחרת בבוקר קמתי עם הפיתרון. כתבתי חוות דעת הכי הזויה שאפשר – חוות דעת שלא תמכור קוטג' במכולת, ובוודאי שלא את כי"ל לפוטאש. חלף זמן, לא פנו אליי שוב באותו עניין, אני מניחה שהתקשו למצוא פקידים שיתמכו ברעיון, והמכירה לפוטאש נגנזה לתקופת-מה. כי"ל הופרטה לראשונה ב-1992, על ידי הנפקת מניות לציבור הרחב. ב-1995, נמכר גרעין השליטה בה לחברה לישראל שבידי משפחת אייזנברג.

חלף עבר לו עוד עשור, בראשית 99 החליטה משפחת אייזנברג למכור את החברה לישראל. שוב עלה הרעיון להעביר את כי"ל לפוטאש. אז כבר הייתי עיתונאית ב"גלובס", והצלחתי להשיג את נוסח "מניית הזהב" המוחזקת בידי הממשלה. נוסח המניה נכתב לקראת הפרטתה של כי"ל, והוא מקנה לממשלה זכות וטו על החלטות הנוגעות לחברה, ועלולות לפגוע באינטרסים החיוניים של ישראל.

ב"גלובס השבוע" מה-15 לינואר 1999, הבאתי את עיקרי מניית הזהב והסברתי את משמעותם. וכך זה הופיע בעיתון:

מניית זהב, לשם מה?     

"לכל המתלבטים בשאלת מכירתה של כי"ל לפוטאש הקנדית, מומלץ לעיין במניית הזהב של התאגיד. על פי הנוסח, בעל מניית הזהב יהיה רשאי להתנגד להעברה של נכס מהותי מהחברה 'אם היא עשויה לדעתו לפגוע באחד מהאינטרסים החיוניים של המדינה'.

העברה של נכס מהותי, מתפרשת כמצב בו יותר מ-25% מזכויות ההצבעה בתאגיד או באחת מחברותיו יוחזקו על ידי הקונה, או שזכות השליטה תעבור אליו. גם העברה חלקית יותר של נכסים נכללת בקטגוריה זו, אם הם חיוניים לקיומה ולפיתוחה של החברה או לשמירת כושר הייצור שלה. כל התנאים שלעיל, לכאורה, מתקיימים בעסקה הנדונה. אך חשובה מזה הגדרת 'העניינים החיוניים של המדינה'. פירוט מניית הזהב מציג ארבעה תנאים המובאים כאן באופן כמעט מלא:

1. לשמור על החברה וחברות הבת…כחברות ישראליות שמרכז עסקיהן וניהולן ייעשו בישראל.

2. לפקח על השליטה במחצבים ובאוצרות הטבע, לשם פיתוחם וניצולם היעיל, לרבות יישום מירבי בישראל של תוצאות ההשקעות והמחקר והפיתוח.

3. למנוע רכישה של עמדת השפעה בחברות על ידי גורמים עוינים, או גורמים העלולים לפגוע בעינייני חוץ וביטחון של המדינה.

4. למנוע רכישה של עמדת השפעה בחברות או ניהולן של החברות, כאשר רכישה או ניהול, כאמור, עשויים ליצור מצב של ניגודי אינטרסים העלולים לפגוע באחד מן העניינים המפורטים לעיל. 

איך, למשל, עלולה ההשתלטות של פוטאש להביא למצב של ניגוד אינטרסים? פוטאש היא אחת מהחברות הגדולות בעולם בהפקת ועיבוד אשלג ופוספטים – תחום עיסוקה העיקרי של כי"ל. שני המוצרים שלעיל הם אוצרות טבע המצויים במספר מוגבל של מקומות בעולם. ולכן במכירתם מתקיימים תנאי שוק של קומודיטיס: ויסות כמויות ומחירים ותנודות חריפות בכל מאפייני הפעילות משנה לשנה.

בתסריט דימיוני עתידי, פוטאש או כל חברה זרה אחרת שתשלוט בכי"ל, עלולה להחליט לסגור לתקופת-מה קווי ייצור כאן, מתוך שיקול גלובלי, ואפילו מתוך סנטימנט או לחץ פוליטי במקום מושבה. הנהלה ישראלית, המחוייבת לעובדים ולקהילה, נשארת עם הפנים לכאן במצבים האלה. ידוע כי בכי"ל נהגו תמיד לספוג הפסדים תוך ציפייה לרווחים שיבואו.

ועוד לא הזכרנו אפשרות סבירה להעברת מו"פ ייחודי מכאן למוקדי החברה השונים. ברור לגמרי, שחברה הפרושה על פני העולם, תהיה פחות מחויבת לאיזשהו אתר אי-שם בהפעלה היומיומית ובהשקעות קדימה. מיותר לציין כי מחויבות היא מילת המפתח במסירת נכס שאינו רק אוצר טבע, אלא גם הצבר של הון עתק מכספי הציבור בישראל". סוף ציטוט.

החברה לישראל ובתוכה כי"ל לא נמכרה לפוטאש גם בפעם ההיא, היא נמכרה למשפחת עופר. פוטאש רכשה כמות מסויימת של מניות כי"ל בהזדמנות אחרת. חלף עבר לו יותר מעשור, הפעם, על פי דיווחי העיתונות, משפחת עופר מעוניינת למכור את כי"ל לפוטאש. שוב נמסר כי גורמים ממשלתיים שונים מתנגדים למכירה. הלוואי והם יצליחו למנוע אותה.

האם יש עוד מה להוסיף על מה שאמרנו לפני עשרים שנה ויותר? הכל כתוב במניית הזהב. מנסחיה הבינו היטב את חשיבותה האסטרטגית של חברת ענק כגון כי"ל למדינת ישראל. הם ידעו את השפעת הפעילות בה על הסביבה והטבע. ובעיקר, הם הכירו בזכות אזרחי מדינת ישראל לומר את המילה האחרונה בכל עיסקה הנוגעת לאוצרות הטבע של המדינה. אוצרות, שבפיתוחם הראשוני הושקעו כספי ציבור במשך עשרות שנים. נכון, כרייתם ועיבודם של חומרי הגלם בים המלח ובנגב נמסרו לידי יזמים פרטיים. הם נהנים מרווחים לא מעטים הודות להסכם שנחתם עמם. ועדיין, אוצרות הטבע של ישראל שייכים לכל עם ישראל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***