מכל הדיבורים הנשמעים לאחרונה על משבר העיתונות, חסר לי במיוחד הדיבור על עיתונות ופוליטיקה. ובעצם, חסרה לי ההתיחסות הברורה לעובדה כי מתישהו בשנות ה-90 הפכה העיתונות בישראל לאי-פוליטית. דהינו, עיתונות שאינה מביעה עמדה פוליטית מפורשת, עיתונות שהיא כאילו מעל לפוליטיקה, עיתונות שפועלת בשם האובייק-טיביות בכבודה ובעצמה. זאת, בתקופה שבה עיתונים הוקמו או נרכשו רק על ידי בעלי ההון הגדולים, ואין מעשה פוליטי יותר מזה: הפגנה בוטה של כוח וצבירת עוד כוח.
בהסתכלות טיפה חודרת, מהותה הפוליטית של העיתונות מתבררת מאליה. פוליטיקה היא אופן ניהולם של חיי בני אדם, ואין מוסד אנושי שאינו פוליטי – משפחה, המכולת השכונתית, עירייה או ממשלה. עיתונות, במיוחד, מוגדרת כאמצעי תקשורת – גורם מתווך בין הפרטים בחברה לבין עצמם, ובינם לבין הגופים הגדולים. והנה, הפלא ופלא, מתישהו בשנות ה-90 הפכה ה"פוליטיות" למילת גנאי בישראל. הוא פוליטי, אומרים בשנים האחרונות על עיתונאי שרוצים לערער על אמינותו.
תהליך היטהרותה של העיתונות מכל זיהוי פוליטי התרחש בד בבד עם הצטמקותה של הממשלה ועם הסטת הכסף והכוח אל המגזר העסקי. עסקים, מיום היוולדם, לא אוהבים שיחות על דעות וערכים. הם משאירים את ההתפלספות למורים בחינוך חובה ובאקדמיה. הם, אנשי העסקים, יודעים להגיע להבנה הדדית יפה בקריצת עין.
וכך, העיתונות שנוסדה כדי להעביר מידע ולנתח, הפכה לאמצעי בידור. היא כ-אילו מנתחת וכ-אילו מדווחת, אבל הקורא, המאזין או הצופה הלא-טיפש שואל את עצמו רוב הזמן: מטעם מי הדיווח הזה. ובניגוד לדעה שהושתלה בתקשורת בעשרים השנה האחרונות, לקורא-מאזין-צופה כן אכפת מטעם מי הדברים אמורים, כי אנשים הם חיות פוליטיות. היעלמותה של הפוליטיות מהעיתונות היא, אם כן, אחד הגורמים לירידת תפוצתה. אם העיתונות אינה שקופה יותר מבלוג באינטרנט, ולעתים תכופות היא שקופה פחות ממנו, מי צריך אותה.
על כן, אחד מערוצי הדיון היום צריך להתמקד בהחזרת העיתונות למקורה הפוליטי. נכון, זה לא הנושא הבוער ברגע זה. הנושא הבוער הוא הבטחת פרנסתם וזכויותיהם הסוציאליות של העובדים שפוטרו. אך גם הפיתרון להבטחת פרנסתם המיידית של העיתונאים, כרוך בתמונת העתיד של העיתונות, ואין לעיתונות עתיד מבלי שיוגדר מחדש מעמדה הפוליטי.
החייאת העיתונות הפוליטית קוראת לבירור מעמיק של אופי הבעלות עליה. זה דיון מורכב על בעלות עם מסורת מו"לית ראויה להערכה של משפחות כגון מוזס ושוקן, על בעלות נטולת מסורת, ועל אינטרסים. דבר אחד בכל זאת מתחדד עכשיו עם נפילת מעריב: לא תיתכן בעלות על אמצעי תקשורת של אדם העומד בראש תאגיד כלכלי גדול, ויש לאסור אותה בחוק. לא תיתכן בגלל שבירותם של התאגידים בימים אלה. לא תיתכן בגלל האינטרסים חובקי העולם של אנשים העומדים בראש תאגידים. אינטרסים שבהכרח סותרים דיווח וניתוח עיתונאי הוגן.
מסקנה אחרת שמתחדדת לנוכח הארועים היא הצורך בהקמה מחדש של העיתונות הפוליטית. יתכן שמפלגות מסויימות או פוליטיקאים מסויימים אינם מעוניינים בה. יחסם לשלטון אולי הוא קוניוקטוראלי. אבל ההסתדרות ומפלגת העבודה שמנסות להפגין מחויבות ערכית, חייבות כבר עכשיו לשקול ברצינות את הקמתו של עיתון מפלגתי. עיתון כזה לעתים מקשה על פוליטיקאים. אבל בחשבון ארוך טווח, הוא יעזור לשכנע את הציבור הצמא למילת אמת, שההסתדרות והעבודה מתכוונות למה שהן אומרות.
עידן השוק החופשי 
מימד נוסף לקריאה להקמת עיתון פולטי של תנועת העבודה (קהילות+ארגונים כלכליים+הסתדרות+מפלגה) הנבנית מחדש הוא האלמנט של חינוך הציבור והתווית סדר היום שלו. כלי תקשורת המונים הוא כלי שמחנך את ציבור קוראיו, ולכן כלי הכרחי עבור כל תנועה פוליטית.
האתגר הגדול הוא שעל מנת לקיים כלי תקשורת המונים צריך הון גדול, ועל מנת להשיג הון גדול שאינו פרטי אלא בשליטה של ציבור עובדים צריך ציבור עובדים גדול, מאורגן ומודע, ועל מנת לגבש ציבור כזה צריך כלי תקשורת המונים….
אבל בכל מקרה, הקריאה היא במקום, ועם כלי התקשורת הזה (שצריך להתקיים בקשר ארגוני שיבטיח לו קהל קוראים מקרב חברי הארגונים הפועלים להפעלתו) יגדל ציבור הקוראים הפוטנציאלי, וחוזר חלילה.
אהבתיאהבתי
חברת העובדים וכן בנק הפועלים שנרצחו בהפרטות הפרועות של פושעי ההפרטה של הליכוד והאגף הימני של העבודה ,היו יכולים להיות בסיס לעיתונות מפלגתית.
כיום רק להסתדרות,הודות למס החבר, יש האפשרות לממן עיתון מפלגתי.העניין הוא ,מי באמת שולט בהסתדרות.
אהבתיאהבתי
אבשלום, מיכאל,
מסכימה עם שניכם: זה מהלך מורכב. אבל אנחנו כבר בעיצומו של מהלך מורכב להחזרת מרכזיותה של מפלגת העבודה ושל תנועת העבודה בכלל. משבר העיתונות עכשיו גם יוצר עיתוי נכון להוסיף את הצלע של עיתון למהלך הגדול שממילא מתרחש.
אהבתיאהבתי
אין סיכוי כיום לעיתונות מפלגתית ואין טעם לעסוק בנוסטלגיה-המפלגות עצמן אינן אלא פלטפורמות של אינטרסים בלבד. צריך לחשוב על מודל אחר להפעלת עיתונים-אולי מודל קואופרטיבי . יש צורך במערכת יחסים של שיתוף עם הקוראים ובמיוחד יש צורך ברגולציה על בסיס אימוץ תקנון אתי מחמיר ומחייב.
אהבתיאהבתי
משה,
אינטרסים אינם דבר שלילי, ולו בלבד שהם שקופים.
אהבתיאהבתי
התכוונתי לאינטרסים אישיים בלבד,לא סקטוריאלים ולא אידיאולוגיים. עיתונות מפלגתית לא יכולה להתקיים כאשר אין שום מחויבות למפלגה כנושאת רעיון וכאשר אף אחד לא מצפה ממפלגה למחויבות ממשית
אהבתיאהבתי
בפוסט ובדיון חסרה לי קריאת הילד בשמו.
המשחק הפוליטי הוא משחק של עצמה. "מי גורם למי לעשות מה" ולטובת מי הדברים נעשים.
מנהיגות בהקשר הזה היא היכולת של אנשים אחדים בחברה לגרום לאנשים אחרים בחברה לעשות דברים שהם בניגוד לאינטרס המיידי או התמידי של המונהגים.
מנהיגות – או הנהגה – יכולה לפעול למען האינטרס הפרטי-אישי של המנהיגים או למען טובתם של רוב המונהגים, או תוך הקרבת העכשו של מונהגים לטובת העתיד שלהם.
החברה הישראלית בחרה לעצמה בראשיתה מנהיגים מהסוג הראשון, הם אולי היו תאבי עצמה (יש אומרים שזה תנאי נחוץ להיות מנהיגים), אולם טובתם ונוחותם הפיסית האישית לא היתה מטרתם, ולעתים גם עמדה בניגוד להוייתם, זו היתה מנהיגות שהקריבה בעיקר את טובתם האישית של המנהיגים על-מנת שיוכלו לתבוע קרבנות מהמונהגים למען הגשמת רעיונות ומציאות שסומנו כמטרות הראויות לחברה.
מחלוקות, רובן עקרוניות-אידיאולוגיות, יצרו מפלגות.
המפלגות הבינו שהפצת הרעיונות וגיוס אנשים להגשמת המטרות מחייבות יצירת כלים מתאימים. אלה היו העיתונים המפלגתיים שהיום מכנים-מגנים אותם כ"פוליטיים".
המחלוקת בין חברה מגשימה לבין מקבץ של פרטים המגשימים כל אחת ואחד את אישיותה באה לביטוי לראשונה בבחירות לכנסת השנייה (1951) או השלישית (1955).
מפא"י קראה אז "הגידו כן לזקן" והציונים הכלליים קראו: "תנו לחיות בארץ הזאת". "הזקן" היה מנהיג תובעני, ב"תנו לחיות" הסתמנה התחלת הנהנתנות.
בראייה ההיסטורית גלשנו מאז בהתמדה אל "תנו לחיות בארץ הזאת".
במהלך הגלישה הזו נכנס הכסף יותר ויותר כמגדיר יחסים בין אנשים וכסף הוא קטליזטור לפירוק חברות אנושיות.
משהתפוררה החברה החלו יחידים מתוכה לצבור עצמה חברתית בזכות סכומי הכסף והרכוש האחר שהיו בשליטתם. עצמה זו נעשתה כלי במשחק הפוליטי כבר לפני זמן רב. בזכות העצמה הזו נעשו בעליה קרובים יותר ויותר אל המחליטים במנגנונים הממלכתיים שעדיין נמצאים שם מתוקף מהלכים שבפרוטוקול הדמוקרטי (בחירות).
האינטרס המיידי של בעלי העצמה הכלכלית הוא ליצור לעצמם מערכת חוקית מנהלית שתכשיר למענם את היכולת להזרים לשליטתם את מירב האמצעים החברתיים (שהם קוראים להם "כלכליים").
לשם כך הם צריכים לגרום למנגנון הדמוקרטי חקיקתי העיקרי (הכנסת) שלא יפריע לחקיקה ולהתנהלות הזו.
לשם כך נוצרו שתי שיטות האחת "הפרדת הכלכלה מהפוליטיקה", זו קריאה שקרית. הכלכלה איננה דבר העומד בפני עצמו "המשק" הוא של כלל התושבים ולא של "בכיר המשק" או "בכירי הכלכלה", כמו שהם קוראים לעצמם.
השלמה לשיטה הזו היא בניטרול הכנסת. גם כאן יש התפלגות לשני נתיבים: האחד בחירת "מי שבראש שלנו" והאחר יצירת מצב ש"מי שלא בראש שלנו לא יפריע".
העיתונות, עוד טרם הופעתו של "ישראל-היום" נהנתה לשרת את שלושת הנתיבים האלה.
העיתונות הגדירה את עצמה "לא פוליטית" כשהסאב-טקסט הוא "לא מפלגתית".
העיתונות שיתפה פעולה עם האדרת העשירים מעצם היותם עשירים ובלי להיכנס יותר מדי לשאלה איך הם נעשו עשירים. ומכיוון שהם עשירים ראוי שיחולו עליהם כללים שאינם חלים על מי שאינם עשירים. מחילת החובות הכלואים והיכולת לעשות תספורות לא נולדו בחלל ריק, הכשרת הלבבות קדמה להם והעיתונות, כאמור, עשתה זאץ בחדוה לא מעטה.
העיתונות גם שיתפה פעולה בהזלת ערכם של חברי הכנסת. הכינוי המזלזל "אוכלי חינם" וכיוצא באלה אמנם לא היפיעו במאמרי המערכת (לא בדקתי), אבל רוח הדברים היתה גם היתה.
העיתונות תרמה ובחלקה ממשיכה לתרום להזלת הפוליטיקה בעיני הציבור. העיתונות משרתת בכך את הרעיון שמי שצריך לשלוט בתושבי הארץ הזו הם בעלי העצמה הכלכלית-כספית, ואם זה לא בדיוק דמוקרטיה, אז לא נורא.
אהבתיאהבתי
אולי זה לא רק בעלי ההון אלא גם אנחנו כי אם יש קונים לעיתונות מפלגתית יהיה מי שימכור. היכן נשארו עיתונים מפלגתיים במגזר החרדי שם לכל חצר יש עיתון. הצופה אמנם התאחד עם מקור ראשון אבל עדיין זו עיתונות ימנית ויש גם שבועון "שבע" (אמנם חינמי) שהוא הרבה יותר ימינה ממקור ראשון.
כלומר היכן שאידאולוגיה מחזיקה מעמד עדיין אנשים קוראים. העיתון של חד"ש בערבית אל-איתיחאד עדיין קיים.
איפה שאין מספיק קוראים חייבים לצמצם עלויות וכיום ניתן להפיץ עיתון מקצועי באינטרנט ולחסוך את עלויות דפוס והפצה (זה לא אותו דבר אבל העלות פחותה משמעותית)
אהבתיאהבתי
לקסי, נפתלי,
תודה, בסך הכל אני מקבלת את הניואנסים הנוספים שלכם. כתבתי את הדברים כדי להתחיל דיון, לא כדי לומר דברים נחרצים, וגם לא כדי לומר כל מה שאפשר לומר בנושא. נדמה לי שדווקא המשבר עכשיו הוא הזדמנות לדון בדברים ואולי גם לשנות כיוון. כמובן שלא תהיהה תחדשות אמיתית של העיתונות ללא שינוי פוליטי, אבל גם ההיפך הוא נכון.
אהבתיאהבתי
אולי לא הבנתי, אבל האם עיתון הארץ, וישראל היום אינם פוליטיים? אין הם מביעים עמדה פוליטית נחרצת?
אהבתיאהבתי
רוני,
1. ישראל היום הוא עיתון פוליטי במובן הישן של ההגדרה הזו. הוא עיתון פוליטי בשרותו של ראה"מ, אפילו לאו דווקא בשרות הליכוד. ההבדל בין אז לעכשו, בהקשר של "ישראל היום" הוא בכך שאז העיתונות הפוליטית תמכה בקו אידיאולוגי, עכשו העיתון הזה תומך אישית בנתניהו שיש לו גם קו אידיאולוגי די ברור.
2. הארץ הוא עיתון עם קו פוליטי ברור שעניינו יחסי יהודים-ערבים – ישראל-ארצות ערב, כולל פלשתין. במקביל לקו פוליטי ברור של כלכלה ניאו-ליברלית עם קצת חמלה ומעט רגולציה.
אהבתיאהבתי
רוני,
אני לא מחפשת עמדה פוליטית נחרצת, אני מחפשת עמדה פוליטית שקופה. עמדה נחרצת לעתים מכסה על אי-שקיפות.
כל העיתונים בישראל הם בהחלט פוליטיים גם עכשיו, במובן הזה שהם מייצגים דעות ואינטרסים. אבל מכיוון שהפוליטיות שלהם לא-שקופה, ולעתים קרובות גם מוכחשת, עדיף כבר המודל של עיתון מפלגתי שיש בו מידה של שקיפות.
אהבתיאהבתי
פינגבק: לאסור בעלות על כלי תקשורת לבעלים של תאגיד כלכלי גדול
תמר, שמחתי לקרוא את המאמר החשוב והרלוונטי מתמיד הזה. בימים אלו, בהם הפוטנציאל המסוכן לדמוקרטיה של השילוש הון-שלטון-עיתון מומחש בהיקף מדאיג, הפיקציה הניאו-ליברלית לפיה עיתונות הנשלטת בידי גורמי הון פרטיים המשקפת באופן סמוי את האינטרסים העסקיים הספציפיים והמעמדיים הכלליים שלהם, היא ה'חופשית'; ולעומתה עיתונות תנועתית וולונטרית המקיימת זיקה מודעת, מכוונת וגלויה לכוחות פוליטי על בסיס אידיאולוגי ומשקפת אינטרסים וערכים המשותפים לציבור רחב היא 'מגויסת', 'פוליטית' ו'דכאנית'; נגלית במלוא פרכותיה. שינוי חברתי-כלכלי באמצעים פוליטיים יתאפשר רק מתוך יחסי גומלין בינו לבין גילויים תודעתיים המשקפים אותו מחד ומתקפים אותו מאידך. והתפקיד המכריע שהיה לעיתונות תנועתית המהווה זירה לדיון ציבורי משותף, דבק מחבר ואתוס מלכד במגוון זרמיה של הציונות ההיסטורית, נותר דומה ביסודו גם כשמדובר בשיקום היסודות הסולידריים של החברה הישראלית כיום. הגיע הזמן לחזור לעיתונות פוליטית.
אהבתיאהבתי