אחת המילים שמובנן נהפך בעשרות השנים האחרונות – עידן של דיבור מפותל וממוסחר – היא המילה פרגמטיות. פירושה, במקור, הוא מעשיות – פרגמה ביוונית היא מעשה, עסק. בפועל, פרגמטיות נושאת היום משמעות של היעדר ערכים.

אבל מעשיות, בשום אופן, אין פירושה בעיטה בערכים. מעשיות בריאה אינה מתעלמת מההבדל הערכי בין תפישות עולם שונות – תפישות מוסריות, תפישות תרבותיות, תפישות פוליטיות. מעשיות בריאה רק מוסיפה לדיון ערך משלה – ערך החיים. חיי אדם מעל לכל.

כבוד לחיים, למורכבותם, לכוחם ולשבירותם הוא שעומד ביסוד הפרגמטיות הכלכלית בישראל של שנות ה-50 ה-60 וה-70. פרגמטיות שהייתה מחויבת לערכים לאומיים ואוניברסליים, אך גם שמרה מכל משמר על ספקנות ועל הימנעות מהליכה עד לקצה.

דוגמא נפלאה לפרגמטיות הנאורה ההיא, ולהבדל בינה לבין הדוגמטיות הכלכלית של ימים אלה, מתקבלת מהשוואת ההתיחסות למונופולים ולקרטלים בשתי התקופות. היום, מלחמה נעדרת הבחנה ונעדרת דקויות ב"ריכוזיות", אז, השוואה נבונה בין "קרטל טוב" ל"קרטל רע". השוואה כזו מופיעה ב"תוכנית פיתוח התעשייה בישראל 1970-1965 ", שיצאה לאור במשרד התעשייה והמסחר ב-1964.

מונופול או קרטל, שניהם עלולים לנצל לרעה את גודלם ואת כוחם בשוק שהם פועלים בו. תופעה זו, בהיבטיה היותר רחבים, מכונה היום ריכוזיות. והנה, מה שכתבו על קרטלים בפרק הראשון של תוכנית משרד התעשייה והמסחר, בעידן הפרגמטיות הכלכלית הבריאה: "גישתנו הפרגמטית באה לידי ביטוי בחוק ההגבלים העסקיים אשר אושר בכנסת ב-1959. החוק אינו אוסר ואינו מתיר הקמת קרטל בתוך קרטל. הוא דורש שכל התארגנות והתאגדות קרטלית תובא לדיון בפני מועצה ציבורית, אשר תשקול אם הקרטל הוא לטובת הציבור או לרעתו".

בהמשך, הכותב מסתמך על תוכנית קודמת של משרד התעשייה והמסחר: "התאגדות היא מכשיר אשר כשלעצמו אין בו רע או טוב, ואלה נקבעים על ידי מטרת השימוש וצורת השימוש במכשיר והתוצאות הנובעות מכך. במידה שהקרטל מיועד להגביל את הייצור וההיצע על מנת להגביה מחירים ולקפח את הצרכן, יש בו שלילה ויש להילחם בו…אפס, התאגדות המיועדת לרציונליזציה של הייצור והשיווק, שמטרתה הגדלת הייצור והוזלת מחירים, יש בה ברכה והיא ראויה לעידוד…במובן זה אין להעתיק מושגים ותפישות של שוק אדיר כשוק ארה"ב לשוק הקטן והמצומצם שלנו…אצלנו שונים התנאים מיסודם. השוק כה קטן שבהרבה מקרים יש היגיון רק למפעל אחד ואולי שניים".

נתקלתי בפיסקה הזו לאחרונה, בדפדוף משועמם של ימי חג, ושמחתי לראות כי היא תואמת את גישתי לסוגיית הריכוזיות. דעותיי בנושא עוד התחדדו לאחרונה בעקבות פרסום סיפור קרטל המאפיות. באוגוסט 2012, הוגש כתב אישום נגד כמה מהמאפיות הגדולות בארץ. לטענת הרשות להגבלים עסקיים, הסכימו אותן מאפיות על הימנעות מתחרות וחלוקת השוק ביניהן.

סיפור הקרטל עשה רעש גדול בתקשורת. אותי הוא הצחיק מלכתחילה. על פי תפישתי, לא המאפיות הן שהיו צריכות ליזום את חלוקת השוק ביניהן, אלא הממונה על ההגבלים העסקיים. זאת, כמובן, יחד עם פיקוח המוודא שחלוקת השוק לא תנוצל לרעה. חלוקת השוק, כשלעצמה, עשויה רק להועיל לצרכנים.

בראייה כלל משקית, עדיף להסדיר את חלוקת השוק בפריפריה בין המאפיות השונות. עדיף שלכל יישוב בקצה הארץ תיסע משאית לחם אחת מלאה מאשר שלוש משאיות עמוסות חלקית. הובלה לא-יעילה מתגלגלת בסופו של דבר להוצאת ייצור נוספת. ניתן לנחש, שבגלל הקושי להפריד בין הוצאות משותפות לסוגי לחם שונים העוברים בפס ייצור-ניהול אחד, תתבטא ההוצאה העודפת בייקור כל סוגי הלחם לכל הצרכנים. מכאן שממשלה הרוצה בטובת הציבור חייבת ליזום את חלוקת השוק במקרה כזה, ולא לשחק במשחקי נדמה-לי תחרות משוכללת.

השאלה הגדולה היא אם הממשלה רוצה ליזום, אם היא מעוניינת לשאת באחריות על מעשיה ומחדליה. ממשלה המאמינה בניהול פרגמטי של הכלכלה ושל המדינה מצהירה בקולן של יזמותיה כי היא מוכנה לשאת באחריות. ממשלה משיחית – הסבורה כי כוחות השוק יעשו את הכל – לא תיזום ולא תתערב. היא תקים ועדה אחר ועדה למלחמה ב"ריכוזיות" – ריכוזיות כשם קוד לכל היבט מורכב של הכלכלה. היא תנהל נגדה מלחמת גבורה תקשורתית, ותתבע יצרנים אומללים למשפטי ראווה ריקים מתוכן. ובסופו של דבר, היא לא תשנה דבר.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***