לפני כחצי שנה, ואולי יותר, גילינו פתאום שפקק האמבטיה כבר לא ממלא את תפקידו. לאחר עשר שנות שירות נאמן, הוא נשחק ואינו אוטם את פתח הניקוז. נכנסתי לטמבוריה בקניון וביקשתי פקק אמבטיה רגיל. אין פקק אמבטיה רגיל, אמר לי המוכר. נכון, פעם היו. שם בסל, יש מיליון סוגים של פקקים, תבחרי.

חזרתי הביתה וביקשתי מבעלי לשחרר את פקק האמבטיה משרשרתו. עברו שבועיים-שלושה, הוא שחרר, חזרתי לטמבוריה וביקשתי שיעזרו לי למצוא פקק אמבטיה דומה. תבחרי לבד, אמר לי המוכר, אני לא מבין בפקקים האלה יותר ממך. שלפתי מהסל את הפקק השחור שנראה לי הכי קרוב למקור, בבית התברר שהוא גדול מדי.

שמתי אותו על כוננית המטבח, כדי שידקור לנו בעיניים יום-יום, והסברתי לבעלי שרק הוא עם ניסיונו הטכנולוגי העשיר מסוגל למצוא לנו פקק מתאים. אבל בינתיים התגלתה באמבטיה נזילה, היה חשש שניאלץ להחליף אותה, ובעלי חיבר מחדש את הפקק לשלשלתו. הנזילה תוקנה, הטכנולוג הבכיר התעצל לשחרר את הפקק ויצא לטמבוריה בלעדיו. הוא חזר עם עוד פקק שלא התאים. שמנו אותו על הכוננית ליד שולחן המטבח, והשתמשנו בו כמשקולת לפתקים המשפחתיים.

עברו חודשים, שעת הכושר הגיעה כשסבון האמבטיה האהוב על בעלי כמעט נגמר. התעלמתי מהפתק שהוא תלה על המקרר, מיותר לומר שאין לו מושג איפה קונים סבון כזה, וכשהסבון נגמר, הבהרתי לו את תנאי העסקה: סבון תמורת פקק אמבטיה. בעלי, שהפנים את חומרת המצב, ניתק את הפקק הישן משרשרתו, עלה אתו לטמבוריה בקניון, וסוף-סוף חזר עם פקק מתאים.

הסיפור הזה נושא אתו כמה לקחים חשובים. אדגיש כאן רק שניים מהם.

ראשית, ברור שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד כוח – בזוגיות, במשפחה, בעבודה, בכלכלה, ומאליו מובן שגם ביחסים בין מדינות.

שנית, שוב אנו למדים שפתיחת המשק ליבוא ללא כל הבחנה וללא כל בקרה עושה לנו רק טוב. בשלב כלשהו ניגשתי לאמבטיה, וניסיתי לגלות מי היצרן שלה. קיויתי כך למצוא את מודל הפקק הצמוד למודל האמבטיה. ראיתי שם עלום באנגלית, והרהרתי לעצמי כמה זה יהיה מועיל לבוא לטמבוריה עם מותג אמבטיה שהגיע לכאן בעסקת יבוא מזדמנת לפני עשר שנים. הם ישר יפתחו את קטלוג הפקקים המהודר, ויצביעו על הפקק האחד והיחיד שלי.

טוב, אני מניחה שהאמבטיה העלומה עלתה לקבלן קצת פחות מאמבטיה מזוהה מתוצרת ישראל (ואין לי מושג אם עדיין מייצרים אמבטיות בישראל). היא בוודאי נקנתה במזרח הרחוק, בעקבות האפשרות ליבא כל דבר, שנפתחה הודות לחשיפת המשק ליבוא של שנות ה-90. זה, אגב, עוד לא אומר שמחירה הזול גולם בעלות הדירה שלי, יתכן שזו עוד אחת מתרומותיי הצנועות לחשבון הבנק של הקבלן.

יותר מזה, נניח שהיבוא ללא כל מגבלה הוא עובדה, מה עם מחויבות היבואן לאביזרי האמבטיה המתכלים? טוב, גם לזה דאגו בעשרים השנה האחרונות. שנים של השמצת מכון התקנים הממשלתי עשו את שלהן: איש לא בודק את ההתאמה בין האמבטיות המיובאות לפקקים המיובאים. איש גם לא מחייב את יבואני האמבטיות לדאוג לחלפים שלהן. שוק חופשי, הנה עוד פרשנות שלו במציאות – יבוא אמבטיות לחוד, יבוא פקקי אמבטיה לחוד. ומה אם אין ביניהם קשר? מה עם ההוצאה המנופחת על פקקים, שכמובן לא החזרנו לחנות, כי מי יקבל חזרה פקק כזה לאחר חודשים? מה עם זמננו המבוזבז?

הנה שוב רואים למי חשיפת המשק המוקצנת מועילה. היא פתחה נישה חדשה ליבואנים: יבוא פקקים עיוור, ומה אכפת ליבואן אם הם טובים רק כמשקולת מעוצבת לפתקים במטבח, העיקר שהם נמכרים.

הפקקים הם רק משל. משל לרפורמה כלכלית שנעשתה בלי כל תשומת לב לפרטים. פרטים קטנים של זמן, של כסף, של איכות. הפרטים הקטנים הם ה-כל. שתהיה לנו שנה של כבוד לפרטים הקטנים. כבוד לחיים, לא רק לכסף.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***