שקט ברשת. זה לא השקט הרגיל של קניות-סידורים-ראש-השנה. זה שקט של אחרי-הלם. אנשים אומרים לעצמם: הסיבוב הזה עבר בשלום, מה הלאה?
יש לי נכדים
אני רואה שרק פעם אחת, ברפרוף, הזכרתי את איראן בבלוג שלי. אני בקושי מקשיבה לחדשות. החברים שלי מתעלמים מאיראן, מתעלמים מהממשלה שדואגת שלא נשכח לרגע את קיומה – טוב שיש איראן. אבל מפעם לפעם, כשאני לא שמה לב, עובר לי בראש פזמון חוזר: יש לי נכדים כאן. יש לי נכדים כאן.
עשינו כל מה שאפשר
אני שמה לב לתופעה חדשה: אנשים שלא כותבים בעיתונים בדרך כלל, פתאום קוראים בתקשורת לתקוף או לא לתקוף את איראן. למי הם מדברים, אני חושבת לעצמי, את מי הם מנסים לשכנע? ונדמה לי שהם אומרים לעצמם: אין עם מי לדבר, אני-מבין-את-זה-אני-לא-אידיוט, אבל אני רוצה להיות בטוח שעשיתי ה-כל. ממש הכל.
שפת ההיגיון. שפת הרגש
אני נבוכה לגמרי מאנשים שטוענים טיעונים בנויים לתלפיות בעד ונגד התקיפה באיראן. זה הגיוני לגמרי מה שהם אומרים. זה הגיוני באותה מידה כמו טיעון אנושי-רגשי נגד התקיפה באיראן. ובמיוחד, שהנימוקים המובילים לתקיפה באיראן מעולם לא היו הגיוניים במובן הרגיל. כלומר, הם היו חפים מכל אנושיות ומכל רגש. הם היו אנליטיים. הם נקבו בצפי של 500 נפגעים בישראל. בדיוק.
משהו השתנה
ובכל זאת, אנשים הגיוניים, כלומר אנשים שמרשים לעצמם להיות כנים ואנושיים-רגשיים, יצאו והביעו את דעתם בסוגיית איראן. רבים מהם, אנשי ציבור שבדרך כלל שותקים, אנשים שיש להם מה להפסיד.
הבעת הדעה הזו מאותתת שינוי. היא מבשרת תום עידן של קהות חושים לאומית.
תולדות העייפות הכרונית
מעניין לנתח את תסמונת העייפות הכרונית שפושה בישראל מאז שנות ה-70. מדוע האדם הסביר, האדם-הנטוע-בקהילתו, אמור כבר ארבעים שנה לא להרגיש, ולא להביע את ספקותיו . לעולם לא נדע בוודאות מהו הגורם למחלה. אבל המצב רוח הלאומי התהפך באחת עם פרוץ המחאה החברתית.
אומרים שהמחאה החברתית לא שינתה את המדינה. היא בוודאי לא יכולה לשנות את מטרותיה ואת דרכי פעולתה של הממשלה הזו. אבל היא הציבה בחזית דור חדש. דור שמרשה לעצמו להרגיש ולהביע את רגשותיו.
סוף-סוף מרגישים. שנה טובה
רגש אנושי בריא הוא הגיוני. רגש אנושי בריא הוא ההיפך מהיסטריה. רגש אנושי בריא הוא הקוטב הנגדי לביריונות מדינית-ביטחונית. רגש אנושי בריא הוא הקוטב הנגדי לרפורמות כלכליות משיחיות. יותר ויותר אנשים פתאום קולטים את זה ומביעים רגש. יהיו לנו שנים טובות. בקרוב.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
המטוטלת התחילה לשוב…
הראשון שחש בכך הוא נתניהו, גם סקרן (סקרים) כפייתי וגם לא טיפש.
לאחרונה יורד בסולמות מהרבה עצים.
לא שומעים יותר את הפמפום היומי על איראן,
רפורמת המרפסות הושתקה (ידיעה מאתמול).
איבד שליטה בהתיקרויות וחש שהפעם קול באס ומבט ישיר למצלמה תוך קריאות יוון ספרד נענים בבוז ובגיחוך.
דאג להשפיל את שגריר ארה"ב וגם לפרסם את זה, בשירות חברו רומני, מה שיעשה לו חיים קשים מאוד כשאובמה ייבחר מחדש, והוא ייבחר.
אמנם היום פתח חזית חדשה במצוות "יא ברעכען", אבל – כמו שכתבת – מה שהיה קודם למחאה שוב לא יהיה.
אני מקווה שבבחירות הקרובות כבר נעיף אותם.
אחר-כך נצטרך שוב להתחיל מבראשית לנות מחדש חברה שמה שמוביל אותה הן לא השנאות בפנים ובחוץ.
לי יש תקוות לשנים הבאות, אבל, מה לעשות, אופטימיסט חסר תקנה 🙂
אהבתיאהבתי
לקסי,
שנה טובה ונמשיך להיות אופטימיסטים.
אהבתיאהבתי
אמנם לא ניתן להגיד שאין כאן דמוקרטיה, אבל מה שווה הדמוקרטיה עם אלטרנטיבה שלטונית אחת. גם אם שלי תיבחר, אין לה קואליציה, אפילו לציפי לא הצליח. במצב כזה, למה שראש הממשלה ידאג לכסא שלו. הוא גם נבחר בצורה דמוקרטית וגם מכהן כמעין דיקטטור. והרבה אנשים פה אוהבים שראש הממשלה כוחני ודורסני כי אולי הם מפרשים את זה כאיתות חיובי ביחס לאויבים, גם במחיר הדורסנות שמופעלת כלפיהם.
פחות אופטימית כנראה, או אולי רק יום כזה.
אהבתיאהבתי
שגית,
זה אולי הגיל שהופך את לקסי ואותי לאופטימיים, וגם הספקנו לראות כמה פעמים איך הלא-צפוי הופך לצפוי.
והעיקר, שתהיה לך שנה טובה.
אהבתיאהבתי
לשגית,
אהבתיאהבתי