את השפעתה המעצבת של האנייה עליי, תפשתי באופן חד שנים מאוחר יותר. וכרגיל, זה לא קרה ברגע של השתקעות בשרעפים עמוקים, אלא דווקא תוך כדי פעילות יומיומית שגרתית.

ראיינתי צעיר שרצה להתקבל אצלנו לעבודה. וכמנהגי אז, לאחר כמה משפטי הכרות, ניגשתי לכוננית ושלפתי אחד מפרסומי המרכז לתכנון תעשייתי, או המרכז לתכנון וכלכלה כפי שהוא נקרא מאוחר יותר. בהנאה סדיסטית, הצבעתי על אחד מדפי הנספח בסוף – שכולו מספרים מלמעלה למטה. זה מה שאתה הולך לעשות בשנה הקרובה יום-יום מהבוקר עד הערב, אם תתקבל לכאן, אמרתי לו. אתה תשב ותחשב לוחות כאלה, אתה תצלם לוחות כאלה, אתה תחפש לוחות כאלה בפרסומים של גופים אחרים.

כמה מהמרואיינים בכל זאת חזרו אליי מאוחר יותר, וברוב המקרים זו הייתה הצלחה: הם עשו את מה שצריך וגם התפתחו יפה. לא סתם איימתי בחישובים באופן כה אכזרי, זו הייתה דרכי לבחון מי מסוגל לעמוד בצדדיו הפחות נעימים של התפקיד. זכרתי איזה סבל נורא הסבו לי החישובים בהתחלה– שעמום, רעש טרקטור של מכונת חישוב מכנית (לא אלקטרונית, לא מחשב), והידיעה שאסור לטעות למרות הכל.

עבר זמן עד שלמדתי לסרוק במבט מהיר דף של נתונים, וזמן נוסף עד שהבחנתי ביופיו. כן, גם סדר סטטיסטי יכול להיות יפה. במרבית המקרים, לא סתם יושבים ומחשבים. הלוחות האלה נבנים כדי לבחון השערה, וכדי להעביר מסר. על כן, בפרישת המספרים הסופית חייב להימצא סדר הגיוני. ואם פתאום קופץ לעין מספר חריג, אז או שהוא שגוי, או שיש כאן משהו שלא חשבנו עליו מראש, משהו שחומק מהבנתנו.

סימני השאלה שעלו אצלי תוך כדי הכנת לוחות של מספרים, הובילו אותי אל הגדרות המשתנים ואל שיטות מדידתם. מקור רובם היה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובמשך שנים קראתי ערימות של הסברים מטעמה, והשכלתי משיחות עם עובדיה. מכל אלה, בהדרגה, קלטתי את מגבלות הסדרות הסטטיסטיות בישראל, ואת הבעיות הגלומות במקבצים סטטיסטיים בכלל.

בסופו של דבר, הפכה רתיעתי הראשונית מפרטים לאהבה ולהערכה אליהם. הבנתי שלא סתם- כך ישבנו באנייה ונברנו במספר עובדי ענף העור בקריית-גת. יחידת איזורי הפיתוח של משרד התעשייה והמסחר דרשה את המידע להצדקת קיומה. היא הייתה חייבת להחזיק בפרטים, כדי להיתפש כמי שמכינה את שיעורי הבית שלה לקראת מפגשיה עם אנשים שחיים בפריפריה. היום אני מבינה שנבירה בפרטים, בניגוד לצפייה בתהליכים מלמעלה, היא ביטוי של אכפתיות ושל תשומת-לב. כמו התעניינות בארועי יומו הקטנים של אדם קרוב בניגוד לשאלה הרטורית "מה שלומך", ותעשה-טובה-אל-תספר-לי.

במהלך השנים, עלו אצלי מחשבות נוספות בנוגע לכלכלה הפרטנית לעומת הכלכלה המכלילה, או מה שבשפת הכלכלנים קרוי מיקרו-כלכלה לעומת מאקרו-כלכלה. ואולי כדאי להבהיר מראש כי איני מזלזלת במאקרו-כלכלה, למרות שצמחתי באסכולה האחרת. אבל אני מאמינה, שקבלת החלטות טובה דורשת דיאלוג מתמיד בין המיקרו למאקרו.

היום, ברור לי שהזלזול במיקרו-כלכלה, המאפיין את כלכלת ישראל מאז סוף ה-80 אינו מקרי. הוא רק פרט אחד בתוך בריחה או הברחה מכוונת מחקר האמת בכלכלה ובחברה, או, כמאמר האנשים: אל-תבלבלו-אותנו-עם-העובדות. זלזול זה משמש גם להצדקת מחיקתם של משרדי הממשלה הייעודיים לטובת הגמוניה מוחלטת של משרד האוצר. פרט אחר באותה תמונה הוא השטחיות והבורות שמתגלות יום-יום בתקשורת הכלכלית. נכון, זה החומר שהתקשורת מקבלת מהממשלה ומהעסקים. אבל כדאי לשאול, מדוע היא לא טורחת להציג במקומו ניתוח כלכלי רציני משלה.

פרט נוסף בתוך אותה תמונה היא הגדרת הכישורים הנחוצים למילוי תפקיד מנכ"ל האוצר. קשה לזכור, בעבר הרחוק יותר, מנכ"ל אוצר שלא היה כלכלן בהשכלתו, ולא מילא מספר תפקידים בממשלה ובמשרד האוצר לפני שהתמנה למשרתו הבכירה. בשנים האחרונות, הובאו למשרה הנכבדה מספר רואי חשבון שצמחו במגזר הפרטי. אין בלבי דבר עליהם, איני מכירה איש מהם מקרוב. אבל רואה חשבון בדרך כלל לא למד די כלכלה כדי להכיר את הסתירות וההתלבטויות המובנות בתיאוריה הכלכלית. הוא גם לא התבשל מספיק בדיונים בין משרדי ממשלה, ובינם לבין גורמים אחרים במשק.

מצפייה בתמונה הגדולה, ומתוך מתן תשומת לב לפרטיה, ברור לי – ואני מקווה שאני מצליחה להעביר את התחושה הזו גם לקוראים – שהשינוי המהותי בכלכלה בישראל (ובעולם) מאז סוף שנות ה-80, נסמך במידה רבה על טיפוח הבוז לפרטים, על הטמעת הזלזול במלאכתם של  עובדי המדינה, כמו גם של בעלי מלאכה אחרים, ועל שלילת הלגיטימיות מהעיתונות החוקרת, ומעיתונאים-מחויבים-לכללי-מלאכתם. כל זאת, בכוונה מראש, ובידיעה הברורה, ששלילת הפרטים היא שלילת הדמוקרטיה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***