השנה הייתה 1977, הגעתי לראיון עבודה במשרד התעשייה והמסחר. בכניסה לבניין פאלאס ברחוב אגרון, עצרתי נפעמת מול החלל שנפתח לי למלוא גובהו. ארבע קומות של בניה ירושלמית ישנה, מעליהן כיפת זכוכית צבעונית אדירה. אור השמש חדר מלמעלה, מבעד לכיפה, והאיר את מה שנבנה כלובי של מלון פאר בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. גרם מדרגות מלכותי נפרש למולי, ישר אל הקומה השנייה. סביב החלל באמצע, היו תלויות אכסדראות מוקפות במעקות ברזל. כל אכסדרה כזו הובילה לפרוזדור שלאורכו שכנו המשרדים.

חציתי את האולם אל מבואת הזכוכית שמעברו האחר, בהתאם להוראות שקיבלתי יום קודם. מצדה השמאלי של המבואה ניצבו המדרגות לאנייה – מבנה בלוקים נמוך שהוקם בחצר ה"ארמון", לאחר שהפך לבניין משרדים וחדריו התמלאו. טיפסתי במדרגות העץ החורקות, עיניי קלטו את כיור הרחצה וארון הברזל האפור של חדר השירותים חסר הדלת, המשכתי במסדרון הצר שרצפתו מחופה בלינוליאום שחוק. בקצה המסדרון, משמאל לחדרון המזכירה, ישב הבוס שלי לשמונה השנים הבאות, אברהם שליב.

האיש הקטן קם מכיסאו והושיט לי יד. עיניים כחולות, פנים שזופות, קרחת עם רעמה בן-גוריונית מסביבה. ערימות של חוברות ותיקי קרטון מאובקים מילאו את החדר הזעיר – על השולחן, על המדפים, ועל הרצפה. דיברנו על התפקיד שאני אמורה למלא – כלכלן כלשהו במרכז לתכנון תעשייתי – ונשלחתי הביתה עם ערימת פרסומי המרכז לקריאה ולהתרשמות.

בשבועות שנותרו לפני תחילת העבודה, דפדפתי בחוברות כדי להתכונן. לבי צנח מיד בעמודיהן הראשונים. "תוכנית פיתוח התעשייה לשנים 1972-1976: תוכנית מעבר", "התעשייה בירושלים ופיתוחה בשנים 1968-1980", "תוכנית פיתוח התעשייה באילת 1966", "תוכנית פיתוח לתעשייה באשדוד 1966-1971/2".

האמת היא שאיני זוכרת אם אלה הן בדיוק החוברות שקיבלתי אז. אבל כותרות כאלה ודומות להן התנוססו עליהן. את רוח הדברים וידאתי על פי חוברות שעדיין שמורות אצלי, ועל פי אזכורים שמצאתי באינטרנט. פרטי פרטים, לוחות ענק של מספרים על פני דף שלם, תוכנית תיעוש הקובעת את מספר המועסקים הצפוי בענף העור בקרית-גת ובקרית-מלאכי בשנת 1990 (25 ו-135 איש, אם יש את נפשכם לדעת).

הייתי אז מיד אחרי סיום התואר השני בכלכלה באוניברסיטה העברית. לימודי הכלכלה עוסקים בתופעות הגדולות ובקשרים המכלילים. אני, במיוחד, נאלצתי לעבור תהליך של הסתגלות בגלל הפסקה של מספר שנים שעשיתי בין התואר הראשון לשני. בינתיים, לימודי הכלכלה עברו ממתכונת של דיון מילולי עשיר למודלים מתימטיים דלים. יצאתי מהחוג לכלכלה עם הידיעה הברורה שטיפול בכמה משתנים עיקריים במשק עונה על ה-כל. קרית-גת וקרית-מלאכי הן לא רלוונטיות.

מיותר לומר, שהמילה תכנון שכיכבה בכל החוברות של המרכז לתכנון תעשייתי כבר לא הייתה בשיא הפופולאריות שלה. התכנון הכלכלי קם בבריה"מ לאחר המהפכה הבולשביקית, ואומץ בגרסאות מרוככות יותר באירופה המערבית ובמדינות המתפתחות שקמו בין אמצע שנות ה-40 לסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. בראשית שנות ה-70, החל התכנון לדעוך יחד עם הסדרים אחרים שביטאו את מרכזיות הממשלה ומרכזיות הארגונים הבינלאומיים: מיסוי כבד והוצאה ממשלתית כבדה, הסדרים בנוסח ברטון-וודס לתיאום שערי המטבע, ועוד אמצעים דומים להשגת הרמוניה לאומית ובינלאומית.

שנות ה-70, שוב החזירו את  הכלכלה אל השוק החופשי. שוב הפחיתו את התערבות הממשלה, וצמצמו את ההתעניינות בפרטים. פחות לימוד, פחות טחינת מספרים, מתגלגלים בסוף להבנה פחות טובה של המכלול. אבל, אני על סף שנות העבודה שלי, לא היה לי מושג בכל אלה. טבעתי בים הפרטים שהונחו לפניי, ונתקפתי בהלה.

מדוע בכל זאת הפכתי את האנייה לביתי השני, וטיפסתי יום-יום במדרגותיה עד שהזיזו אותנו לאגף יוקרה אחר בארמון? משרד התעשייה והמסחר היה אז השלישי בחשיבותו בין המשרדים הכלכליים, אחרי בנק ישראל והאוצר. המרכז לתכנון תעשייתי שימש כמחלקת המחקר של המשרד. שליב האיש שידר פשטות קיבוצניקית שאני מחבבת. הוא אכן היה קיבוצניק בעברו, איש ישר ישיר והגון כפי שהרגשתי מההתחלה. קיבלתי עליי את המשרה המוצעת, נשארתי במשרד חמש-עשרה שנה, ואני חייבת לחמש-עשרה השנים האלה את כל מה שיפה ותם וטוב בקריירה המקצועית שלי.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***