גדלתי בצד הלא-נכון של הכלכלה

אני זוכרת את עצמי מטפסת במדרגות הבנק. הבנק שבו הוצעה לי משרת הכלכלן הראשי בתחילת שנות ה-90. על הקיר היו תלויים ציורי שמן בתפקיד ציורי שמן. נזכרתי בבדיחה שסיפרו חברים של הוריי: "נובורישית אחת הולכת לצייר, הוא מציע לה ציור שמן. לא, היא אומרת, אני רוצה ציור מרגרינה. מרגרינה יותר נחשב". זה היה בתקופת הצנע של שנות ה-50, כאשר כמה אנשים התעשרו בשוק השחור. זה היה בעידן "כך נבשל", ספר הבישול של ויצ"ו שיצא לאור לראשונה בתש"ח, נדפס במהדורות רבות, והכיל הרבה מרגרינה במרשמיו.

מכאן ברור שהכל התחיל בבית הוריי. הם השתייכו לתנועת העבודה. מתישהו בסוף שנות ה-50, הם החליטו לקנות כורסה – כורסתם הראשונה בארץ ישראל. הרבה שנים הם חיו על ארגזי תפוזים ועוד פריטי ריהוט מעוצבים כמותם. כשהייתי בת ארבע, הם נכנסו לבית משלהם: מיטות ברזל מכוסות בכיסויי בד יפים, ארונות ספרים, שולחן עם ארבעה כיסאות שמסביבו ישבו לארוחות חגיגיות ולקפה. ואז, כשהוריי הגיעו לגיל חמישים פלוס, פתאום הם חשקו בכורסה. התקופה הייתה תקופת העלייה ההמונית, אנשים חיו באוהלים ובפחונים, איך מכניסים הביתה כורסה, פריט כל כך מנקר עיניים. וכך, במשך חודשים התנהל בבית דיון על ה"פוטל" – מילה שביטאו במבטא צרפתי כדי להדגיש את זרותה ואת הדקדנטיות הגלומה בה. הפוטל נקנה לבסוף, גיל חמישים פלוס כנראה הכריע.

למרות שבכל זאת יצא לי לשבת על כורסה מגיל די צעיר, לא הרגשתי ממש שייכת כשצעדתי במסדרון הבנקאי. הגעתי לשיחה, הציעו לי את משרת הכלכלן הראשי בתנאי שאפסיק לכתוב מאמרי דעה בעיתונות. אז כבר כתבתי  מספר שנים ב"גלובס" טור שבועי ופרשנויות על מצב המשק ומדיניות הממשלה ושאר הגופים הכלכליים המובילים. קיבלתי משכורת סבירה. זה היה בתום חמש-עשרה שנות עבודה במשרד התעשייה והמסחר. חמש-עשרה שנה שבהן למדתי לא-מעט, התנהגתי יפה, ובעיקר סתמתי את הפה. יכולתי כבר לנחש מראש איך זה יהיה במוסד שבו כל שביב מידע שווה כך וכך מיליוני שקל. ובמיוחד לאישה, נשים אף-פעם לא אמורות להפר את הכללים. העדפתי להישאר בעיתונות. באותה תקופה, דחיתי גם שתי הצעות לחברות בדירקטוריונים של בנקים גדולים ומכובדים.

לזכותי ייאמר, שהיה לי ברור שככה לא אהיה עשירה, אבל זה לא היה לי כל כך חשוב. מה שלא צפיתי מספיק הוא הפסד התהילה עקב הויתור על הבנק. באותה תקופה, מסוף שנות ה-80 ואילך, הועבר הנזר המקצועי מהממשלה ומהעיתונות  לפיננסים. המהפך שחל בענף הפיננסים בישראל – הסרת רוב הפיקוח הממשלתי מעליו, והפרטת החיסכון הפנסיוני המוחזק בו – העשירו את הענף ואת מנהליו והקנו להם עצמה אדירה. כסף וכוח קונים הכל – גם הילת מצוינות מקצועית.

לא צפיתי גם את צדו השני של התהליך: את התמזערות כל מה שלא שייך למגזר הכסף – אקדמיה, ממשלה, תקשורת, ואפילו המגזר העסקי היצרני. לא צפיתי, אבל בהסתכלות לאחור, זה באמת לא כל כך חשוב. הייתי שם בכל האירועים, חייתי אותם. ישבתי בישיבות שרוקנו את משרדי הממשלה מתוכן. קיבלתי הצעות מפתות ואיומים לא-פחות מרשימים בעבודתי העיתונאית. חוויתי על בשרי את השינוי הכלכלי-חברתי, ופה ושם גם טעיתי בהערכותיי. טעיתי, ודווקא בגלל הטעויות, אני מבינה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

10 מחשבות על “גדלתי בצד הלא-נכון של הכלכלה

  1. הסיפור היפה והקטן הזה הוא סיפורם של מליונים בארץ הזו והוא למעשה סיפורה של הציונות עד 1985 בערך. סיפורם של אנשים שכל מה שהיה להם בחיים מבחינה חומרית הוא סוג של כלום, אבל מבחינה רוחנית היה להם הרצון לבנות חיים, ובמאמץ משותף של מליונים, שנמשך שלושה דורות בערך, נוצר כאן יש אדיר ומפתיע. וכמו בכל אגדה קלאסית, על הטוב הזה שנוצר באמצעות המליונים שהיה להם כמעט כלום ושנולדו גם הם בצד הלא נכון של הכלכלה, השתלטו חמדנים ומשרתיהם. כשאני שואל את עצמי כיצד זה שהציונות מראשיתה פעלה באופן דמוקרטי, התשובה המשכנעת ביותר היא שהדמוקרטיה הזו היתה הכרחית הואיל ורוב מי שהגיע לכאן הגיע עם סוג של כלום. לא היו בעלי הון משמעותיים, לא היו כמובן בעלי קרקעות, לא היו בעלי בתים. כלום. והשותפות הזו בין אלה שאין להם תומכת בשיתוף פעולה ושיתוף פעולה הוא כמעט מלה נרדפת לדמוקרטיה. ההסבר הזה גם משמש לתאר את מה שמתרחש מאז 1985: כמו בכל מדינה בעולם הרחב, שם אצולות הקרקע והממון כמעט ולא נעלמו למרות המהפכות הפוליטיות, הגורם האנטי-דמוקרטי החזק ביותר, המתמיד ביותר, הוא כמובן האצולה על כל סוגיה. מה הלאה? כרגיל, כוח פוליטי של ממש שיצליח לרסן את העוצמה הטבעית של האצולות הישראליות למיניהן. אלו נמצאות בכל מקום כמובן. יש ביניהן ברית לא כתובה עוצמתית למדי. הדרך להתמודדות עימה עוברת בשורה אינסופית של צעדים קטנים וקונקרטיים, דרך כזו שלא פעם טובי הסוציאליסטים אין להם לא סבלנות ולא שאר רוח ללכת בה.

  2. מסקנה מהכתבה, שאני כבר מזמן הגעתי אליה, עם אתה לא מתברג ב"במגדלי" תל אביב, חפש לך מקום אחר ע"פני הגלובוס לחיות בו.

  3. אודי מנור, תמיד היו סוגים של תרומה שתורמת בעיקר לציבור, וזו שתורמת גם לעצמך. אבי היה מראשוני מוסד בטחוני מסוים ובוודאי תרם הרבה לציבור. כשעברתי לתל אביב שכרתי דירה ממישהו שאביו גם כן תרם – הוא בנה בתי דירות בתל-אביב. אני הראשון לומר שזו תרומה לא פחות חשובה מכל תרומה אחרת, אבל אי אפשר להתעלם מזה ששילמתי לבעל הבית 600 דולר לחודש – כעין קנס על ההבדל בין איך שאבא שלי ואבא שלו בחרו לתרום.

  4. פינגבק: מה השאלה « האחות הגדולה

  5. פינגבק: Blog Day! « הטרקלין

  6. יש לי רק הערה אחת, לגבי ספר הבישול "כך נבשל" של ויצ"ו.
    הספר יצא לאור כבר ב 1934, ונקרא "כך נבשל בארץ ישראל". ההקדמה לו כתובה בעברית, אנגלית, וגרמנית. מטרת הספר היתה, בין היתר, ללמד את העולות החדשות שבאו מארצות אירופה הקרירות שבהן לא גדל מעולם חציל, איך להשתמש בירקות הארץ-ישראליים ואיך להוציא את המקסימום מאפשרויות האירוח הקולינריות המוגבלות של הארץ באותה תקופה.
    סבתי הורישה לי את העותק שלה, מהדורת 1936. הצעות האירוח שבו, סטייל 1936, כוללות הכנת מתאבנים מלחם חתוך בצורות שונות, עם ממרחים מגבינה לבנה, סרדינים, וסלט ביצים, מקושטים בפיסות עגבניה, זיתים שחורים, ועיגולי מלפפונים. פשוט אבל מושך וטעים מאוד.

  7. דפנה,

    דווקא בדקתי מתי הספר יצא לפני שפרסמתי את הפוסט. בעותק שיש לי בבית,והודפס בשנת תשכ"ה, כתוב שהמהדורה הראשונה היא משנת תש"ח. אבל יתכן שזו המהדורה הראשונה בהוצאת ויצ"ו או של פורמט מסוים בהוצאה זו. הספר שלי הוא "כך נבשל" והספר שאת מדברת עליו הוא "כך נבשל בארץ ישראל". יתכן שהייתה עריכה מחודשת בשלב מסוים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s