יום ג' שעבר, 12 בצהריים. עומדים בדלת היציאה, שלום לשרברב. הנזילה באמבטיה תוקנה, אריחי הרצפה חזרו למקומם, הכל פחות או יותר בסדר. יום ד' שעבר, 7 בבוקר. קפה ראשון עם מקדחות ופטישים חדשים. השכנים מעבר לקיר משפצים את חדר האמבטיה. לא שיפוץ חירום כמו אצלנו, סתם שיפוץ בשביל ההתחדשות.

סיפור השיפוצים בסביבתנו הקרובה נמשך ברצף כבר מראשית מאי. הוא החל עם  הבנייה הגדולה בדירה שמעלינו. בעל הדירה החליט לנצל את האישור שקיבל מהמועצה המקומית, ולחבר את המבנה המקורי של הדירה לעליית הגג שמעליה. חודשיים של ניסור תקרה-רצפה בין הדירות, שבירת קירות, פתיחת פתחים בגג. בכיף שלנו.

החודשיים עוד לא הסתיימו, ונכנס קבלן לדירת הגג שבחציו השני של הבית. גם שם ניצלו את האישור מהמועצה. גם שם ניסרו, שברו, הלמו בפטישים. הם באלכסון מעלינו, שמענו קצת פחות מאשר בדירה שמעלינו ממש, אך נהנינו גם בפעם הזאת.

ובאותו זמן, יחד עם העבודה בדירות שלמעלה, שיפצו בקצב אטי בבית הצמוד אלינו מעבר לגדר. הדירה הגובלת בחצרנו נמכרה, והשכנים החדשים ביצעו את הרענון המתבקש. האמת, בקושי שמנו לב, זה היה רק עוד רעש רקע קטן, לא הרגשנו כאשר הוא נגמר וכאשר הדיירים החדשים נכנסו.

כמה ימים לאחר מכן, החלו לעבוד בבית שממולנו בדיוק, מעבר לרחוב. שברו את גדר האבן המפרידה בין הבית למדרכה, בנו גדר גבוהה יותר, ומאז כל יום מגיעות משאיות ענק עם מנופים, המעבירות משהו מהמכולה לחצר שלהם, ובחזרה. אין לי מושג מה הם עושים שם. אני רק שומעת צפצוף מנופים, צעקות של מנהל עבודה, צפירות של מכוניות המתקשות לעבור ברחוב הסתום.

הפרויקט בצדו השני של הרחוב עוד חי ובועט, ועל ידו, בקושי שומעים את הקדיחות בדירה שמעבר לקיר. זהו, עוד שבוע-שבועיים ההרפתקה תיגמר. אין עוד דירות שנושקות לדירתנו. זה מה שמדהים בכל הסיפור: שש דירות, במרחק של מטרים ספורים אחת מהשניה, באזור לא –צפוף של בתים פרטיים וקוטג'ים טוריים, כולן משתפצות תוך שלושה חודשים.

האמנם צירוף מקרים? אני לא חושבת ככה. הנה הבדיקה המדעית. נניח שבמשק בית ממוצע עורכים שיפוץ רציני אחת לחמש שנים. הסיכוי להתרחשות אקראית של שיפוץ כזה בבית מסוים, בשנה מסוימת, הוא אחת לחמש. שיפוצים בדרך כלל נערכים במחצית השנה של האביב והקיץ. כאן, הם התרכזו בשלושה חודשים מתוך אותה מחצית שנה. הסיכוי האקראי להתרכזות כזו הוא אחת לשתיים. כלומר, הסיכוי לשיפוץ אקראי בכל אחת מהדירות שמנינו, במהלך שלושת החודשים שחלפו, הוא אחת לעשר. הסיכוי האקראי לשיפוץ בו-זמני בשש הדירות במהלך אותם שלושה חודשים הוא, אם כן, 0.1 בחזקת 6, או אחד למיליון.

האם מזלנו הפיל אותנו על אירוע נדיר? או שיש כאן משהו אחר – קדחת שיפוצים אצל כל מי שעדיין יש לו מה לשפץ. קדחת כזו מבטאת נסיגה של אנשים לדלת אמותיהם. רצון להתבצר בבית. אולי זה נראה מוזר, ובכל זאת אי אפשר להימלט מהמחשבה: אנשים מפוחדים החוששים לפרנסתם, מבלים פחות, מבזבזים פחות, מתכנסים לביתם. אנשים המוצפים בדיווחים של הממשלה הכי אמינה והכי נוסכת ביטחון בתולדות ישראל על המלחמה האטומית ההולכת וקרבה, מה יש להם לעשות? הם מתבצרים באמבטיותיהם ובג'קוזיהם המשופצים לתפארת.

מה, לחשוב על האבטלה התלויה מעל לראשו של כל אחד ואחד? להרהר בניצחונותינו ההיסטוריים על הפרסים? עדיף לריב עם בן הזוג על צבע האריחים. כאן, לפחות, הכל ברור לנו, הכל בשליטתנו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***