עוד אדם בוער. עיתוני סוף השבוע מלאו בסיפורים על אנשים מיואשים. חוב קטן שלא שולם בזמן, פיגור בהחזר משכנתא, וכבר משפחה שלמה עולה על דרך שאין ממנה מוצא.

עיתוני סוף השבוע מלאו גם בסיפורי ייאוש מסוג אחר – ייאוש שפחות מדבר אל הציבור הרחב – אימת יום הדין של הדולר. שער הדולר חצה ביום ד' שעבר את קו ה-4 שקלים. לכאורה, מה קרה? הדולר זז ב-4.5% מלפני חודש – לא מעט, לא נורא. אבל שער עגול, כמו יום הולדת עגול, הוא מועד של חשבון נפש. הוא מושך תשומת לב, ומהמרי המטבע הם חובבי צומי.

את משמעות המספר העגול, ניתן היה לראות ביום ו', עת הדולר נסוג כמעט באחוז שלם לעומת ערכו ביום הקודם. כמה חברים מיהרו לממש את רווחי עלייתו, ומכרו את הדולרים שברשותם. חברים אחרים, אנליסטים בגופים פיננסיים, התראיינו בדהמארקר מיום ה' וקבעו שהשקל יחזור להתחזק. מעניין איך הם יודעים, וברור שאנליסטים בחברות פיננסים הם מנתחים חפים מכל אינטרס בשוק הדולר. לא אכפת להם לאן הדולר זז, כל עוד שהוא זז בכיוון שהם מניעים.

מי שמזרים מאה מיליון לשוק המטבע ביום אחד – וישנם לא-מעטים כאלה – עושה מיליון דולר ביום שבו שער הדולר עולה או יורד באחוז אחד. רק רצוי שהוא יעלה או ירד בכיוון שהאנליסט שלו חזה על סמך ניתוחו המלומד. גם מי שצופה פיחות נוסף, וזה כנראה התסריט המציאותי יותר בתקופה הנראית לעין, עדיף לו להתחיל להמר עליו מרף חדש – כמה שיותר מלמטה.

מעבר לתאוות ההימורים שנעורה עם קביעת השער העגול, יש פה גם עניין רציני אחד. מצב המשק הולך ומורע בחודשים האחרונים. יחד עם האטת הצמיחה ושחיקת רווחי החברות, מחמיר מצבם של הטייקונים בעלי החוב. כמה מהם אמורים להחזיר מאות מיליוני ומיליארדי שקלים בתקופה הקרובה. מאין הם יאספו את הכסף.

ייאושם של הטייקונים, ואי הוודאות שבה הם שרויים, הם מתכון כמעט בטוח לתנועות כספים מוגברות לתוך ישראל וממנה החוצה. טייקונים אחדים כבר מוכרים נכסים בחו"ל, וממירים את תקבוליהם ממטבע זר לשקלים על מנת להחזיר את החוב כאן. אחרים, אולי מוציאים החוצה "מנת ברזל" למקלטי מס, כדי להבטיח את צלחת מרק השעועית היומית למשפחותיהם אחרי הקריסה. והנואשים ביותר, עלולים לנסות לשפר את מצבם הפיננסי הדחוק בעזרת הימור ציוני על ערך השקל. כך או כך, משבר כלכלי הוא זמן של תנועות הון מוגברות ותנודות שערי חליפין. היו סמוכים ובטוחים, שכל מי שנמצא בתחום כבר מחכך ידיים.            

בהינתן עובדות אלה, בולטת הימנעותה של הממשלה מהתערבות בהסכמי החזר החוב בין בעלי התאגידים לבנקים, לקרנות הפנסיה ולקופות הגמל. היא לא עושה דבר כדי לאסור על ה"תספורות" – החזרי חוב חלקיים, שנזקיהם מגולגלים אל הציבור. היא לא עושה דבר כדי לאלץ כמה מהטייקונים למכור את נכסיהם עכשיו, בטרם יתאפס ערכם בגלל הסמיכות למועד פירעון לוחץ. היא מתעלמת לחלוטין מהצורך בתוכנית לאומית לשימור הנכסים היצרניים שבידי התאגידים – אולי אפילו רכישתם והפעלתם על ידי הממשלה לתקופת ביניים – כדי להגן על פרנסתם של עשרות ומאות אלפי העובדים שבהם.

לא אופטימי. צריך רק לקוות שבנק ישראל ערוך בגזרתו – הגזרה של מניעת משבר פיננסי. כמה מהתחומים שעליהם הוא מופקד חוזקו בשנים האחרונות. כך, למשל, היקף יתרות המט"ח שהבנק המרכזי מחזיק שולש מלפני עשור – ל-75 מיליארד דולר עכשיו – מה שיסייע לעמוד טוב יותר במתקפה על השקל. צריך גם לקוות שחובת הדיווח על עסקות הימור קצרות טווח במט"ח ובאגרות חוב, שהוטלה בינואר 2011, נוצלה היטב על ידי בנק ישראל להגברת היכרותו עם המהמרים. לו יהי רצון והיא תעמוד לצדו בשעת המבחן בשוק המטבע.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***