להריץ את הרבית או לתאם אותה, זו השאלה הקיומית שעמדה בפני מספר בנקים בינלאומיים גדולים. הם החליטו לתאם. האם הם ראויים לגינויו של הציבור, או לתודתו? גינוי על נוהגם הלא-מוסרי, או תודה על הטלטלה הפיננסית שהם חוסכים מאתנו? ועוד תודה על חשיפת דעתם האמיתית כלפי דיוקם של "כוחות השוק" בקביעת "הרבית הנכונה".

מה זה ליבור

הליבור (London Interbank Offer Rate) מבוססת על הערכת רבית של מספר בנקים עולמיים מובילים. הערכת הרבית שתיגבה מהם אם ילוו מבנקים אחרים. היא מוכרזת מדי יום, ומשמשת כנקודת התייחסות לעסקות פיננסיות מגוונות. קביעת הליבור מתבצעת במשרדי רויטרס בלונדון, ונמצאת תחת חסותו של איגוד הבנקים הבריטי. כל בנק מעביר את נתוניו, ומתוכם מחושב הממוצע המייצג. קביעת הליבור במרכז פיננסים בינלאומי מוכר היא שהפכה אותה לאבן דרך בתחשיבים הבינלאומיים: שערי החליפין, רבית המשכנתאות, תשואתם של מכשירי בורסה.

מוסד הליבור הוקם באמצע שנות ה-80, עם התגברות השימוש במכשירים פיננסיים מתוחכמים כגון עסקות על מחירם העתידי של ניירות ערך ועל שערי החליפין העתידיים של מטבעות. ברוח אותה תקופה, לא נמסרה קביעת הרבית לסוכנות ממשלתית, אלא לשוק החופשי.

סיפור המעשה    

לכאורה, הליבור, מיועדת לייצג מספר רב של עסקות אשראי הנחתמות באותו יום. כך מוקנית לה ההילה של "מחיר שוק". אך כבר מ-2008 מופיעים בעיתונות הפיננסית הבינלאומית סיפורים על מניפולציה בערכי הליבור הנמסרים על ידי בנקים רבים. עדות למשחקים נמצאה בתכתובות של בנק ברקליס, שמהן מתברר כי בכירים בבנק מורים לסוחרים בחדר העסקות על גובה הרבית שעליהם לדווח. זו אינה בהכרח הרבית העולה ממשאליהם באותו יום.

משמעותו הכספית של הפרש רבית מזערי היא ענקית, בגלל היקפם העצום של ההימורים במכשירי בורסה מתוחכמים ושל שוקי המטבעות בעולם. לכן הפיתוי גדול כל כך, למרות החשש משערורייה. ושערורייה אכן פרצה בשבוע שעבר, עם הפרסום בתקשורת של משחקי ברקליס.

הדילמה – להריץ או לתאם

הצורך להסכים על רבית אחידה נולד מתוך ריבוין ומורכבותן של העסקות הפיננסיות הבינלאומיות מאז שנות ה-80. אופיין ההימורי של רבות מהעסקות עורר את הצורך להסכים לפחות על תשתיתן. תשתית זו היא רבית הליבור.

מסירת נתוני ליבור מהונדסים היא כמובן מעשה שלא ייעשה – מעשה של הפרת אמון. אך לפני ששופטים את קושרי הקשר, כדאי לדעת כי כל שוקי ההון והמטבע הם שווקים ספקולטיביים במהותם. דהינו, שווקים שמגמותיהם מובלות כמעט תמיד על ידי גופים בודדים. הגופים המובילים, בדרך כלל גופים גדולים וידועים, לא בוחלים בשום אמצעי. הם שותלים שמועות בקרב שחקני השוק. הם מגבירים שמועות קיימות. הם נעזרים בתקשורת להפצת מצגי שווא. הם מזרימים סכומי עתק בבת-אחת אל השוק וממנו, כשבא להם להריץ מניה, בורסה של מדינה, או שער חליפין כלשהו.

מאמה תרזה של הפיננסים

ובמילים אחרות, את תוצאות הדיווח השקרי של ברקליס ושל אחרים ניתן היה להשיג גם בעזרת הרצה של שוקי ההון והמטבע העולמיים. הרצה כשרה לחלוטין על פי כללי המשחק המקובלים. תוצאותיה של הרצה כזו אף פעם אינן ניתנות לשליטה מלאה, לכן היא מסוכנת יותר למריצים – אך גם לכלל הציבור – מהתיאום הנעשה בבנקים. מבחינה זו, ראשי ברקליס וראשי הבנקים האחרים שהטו את הרבית, עשו חסד עם כו-לם. הם חסכו ממאות מיליוני אנשים זעזועים מיותרים ברבית היומיומית ובשערי המטבעות. אפשר, אם כן, להכתיר את בוחשי הליבור בבנקים בתואר "מאמה תרזה של הפיננסים" – הצדיקים שמסרו את נפשם על הסדרת שוקי ההון והמטבע הבינלאומיים.

לא, לא באמת. אבל העולם חייב להם תודה על חשיפת הדילמה המובנית בשיטת ניהול שוקי ההון והמטבע מאז שנות ה-80. זה לא הליבור, זה השגשוג המוגזם במכשירים פיננסיים מתוחכמים שיצאו לגמרי משליטה, כפי שכבר ראינו במשבר 2008. זה לא בוחשי הליבור, החשופים לפיתויים-לחצים אל-אנושיים, אלא היעדר כל פיקוח ממשלתי בחדרי העסקות. שערוריית הליבור, כמו השערוריות התורניות הקודמות, מחזירה אותנו שוב לאותו מסר: כבר מזמן היה צריך לאסור על השימוש במרבית מכשירי ההימור הבורסאי. כבר מזמן היה צריך להחזיר את הממשלה אל תוך חדרי העסקות של הבנקים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***