ההומור התקציבי של נתניהו

הוא קוסם, הוא קוסם. נתניהו שוב הצליח להתל בכו-לם. ברוב רעש וצלצולים, הוא הכריז בשבוע שעבר על העלאת יעד הגירעון לשנים הקרובות. היעד ל-2013, שעמד על 1.5% מהתמ"ג, הוכפל ל-3% מהתמ"ג. רבותיי, מהפך? רבותיי, שום דבר.

אומדן הגירעון בפועל ל-2012 הוא כבר כעת 3.5% עד 4% מהתמ"ג, ועוד חצי שנה מעניינת לפנינו. חצי שנה בה נייחל ונפלל לטיפת שעמום. אז מה נאמר על השנה הבאה? הכל הולך, גם תחזיתו הפרועה של האיש המיושב בדרך כלל, סטנלי פישר, שהתריע בכנס קיסריה על גירעון מאיים של 7 עד 8 אחוזים בשנת התקציב הבאה, אם לא יינקטו הצעדים הדרושים. דרך ארוכה עברנו מאפריל, מאז הדלפתו של בנק ישראל על גירעון צפוי של 5% ב-2013.

הכרזתו של נתניהו, אם כן, אינה מוסיפה דבר. היה-היה תוואי גירעון דמיוני בין 2011 ל-2020. הוא שורטט ב-2010 מה-לא-עברנו-מאז. התוואי הזה קבע שיעור גירעון של 2% ל-2012 ושל 1.5% ל-2013. חרגנו הרבה בשנה הראשונה, נחרוג עוד יותר בשנה השנייה.

כלומר, ובחידוד המסר, נתניהו בהכרזתו העלה את יעד הגירעון. יעד הגירעון הפרוץ ממילא והלא-מציאותי מלכתחילה. נתניהו לא אמר דבר על הגירעון האמיתי – הגירעון שיימדד בסוף 2013 – ומה תעשה ממשלת ישראל כדי שיחזור לתחום המתקבל-על-הדעת. יזמתו של נתניהו להתאמת יעד הגירעון, כשלעצמה, היא צעד מתבקש. השארת היעד הנמוך הייתה מבליטה עוד יותר את חריגת הגירעון ממנו. מה גם שהיעד הקודם היה שאפתני מדי – תקרת הגירעון המוסכמת בקהילה הבינלאומית היא 3% מהתמ"ג. 3.5% לעומת 3%? לא נורא. 3.5% לעומת 1.5%? פער קורע עיניים.

ההמלצה על שינוי תוואי הגירעון נכללת בדו"ח משלחת קרן המטבע הבינלאומית לישראל, שפורסם ב-2 לאפריל השנה. הקרן הצביעה על חריגת גירעון 2012 מיעדו (3.4% לעומת 2%), וגילתה יחס סובלני להפליא כלפיה. העיקר הוא שמירת מסלול שיעור החוב היורד בתמ"ג בטווח הבינוני, היא אמרה. שימו לב, אפילו לא שיעור חוב יורד בשנה הקרובה, אפילו לא שיעור חוב יורד כל שנה – הקרן העניקה לישראל פסק זמן נדיב.

עם זאת, קרן המטבע קראה לממשלה לשמור על מסגרת ההוצאות ב-2013, ולדאוג להעלאת ההכנסות ממסים. היא גם הציעה לממשלה לסדר מחדש את תוואי הגירעון, ולעשות זאת בדרך מסויימת שתרכך את הביקורת הבינלאומית על שינוי התוואי. דרך שתצביע על תרומת "המייצבים האוטומטיים" – ההוצאות הגדלות אוטומטית עקב ההאטה הכלכלית – לגירעון. ובנוסף, הקרן קראה להקמת מועצה תקציבית לאומית שתשגיח על שמירת תוואי שיעור החוב היורד מהתמ"ג.

שינוי תוואי הגירעון הוא הצעד הקל יותר בהמלצות הקרן, משום שהוא צעד הצהרתי בלבד.  נתניהו, כדרכו, ניצל אותו לגזירת קופון פוליטי – העברת מסר מטעה על הקלה כביכול בגזירותיה התקציביות של הממשלה. למעשה, גירעונו האמיתי של תקציב 2013 נותר עד כה בלתי מטופל כפי שהיה.  עוד לא ברור איך מסגרת ההוצאה תיראה, עוד לא ברור איזה מסים יועלו, עוד לא נאמר דבר על הקמת המועצה התקציבית.

הקמת המועצה מחוץ לאוצר, שנראית לכאורה ביורוקרטית ולא חשובה, מיועדת לבלום לחצים בתחום התקציב. היא גם אמורה להקנות מראית עין של אמינות מקצועית ושל שליטה ככל שהאמינות והשליטה הולכות ונשמטות מידי הממשלה. מראית עין היא דבר חשוב בעידן של תנועות הון חופשיות, של חברות דירוג המנווטות אותן כאוות נפשן, ושל המשברים הפיננסיים הנובעים מהן.

שום דבר מהמתואר לעיל לא נעשה, ומתקבל הרושם שהספין התקציבי של נתניהו הוא שהוציא את סטנלי פישר מכליו. 7% עד 8% ב-2013? לא מתאים לנגיד מתוחכם לזרוק מספרים כאלה בפומבי, גם אם בתור אזהרה. אבל פישר כנראה כועס באמת על הספין של ראש הממשלה, ועוד לפני זה על ההתייחסות הלא-רצינית שלו להמלצות קרן המטבע. המלצות שתמיד מנוסחות בחדרי בנק ישראל, ומתורגמות לשפת הקרן.

לכן, סטנלי פישר יוצא בגלוי נגד יעד הגירעון של ראש הממשלה (3%), ומציב יעד משלו – 2.5%. הפרש מחצית האחוז- פחות מ-5 מיליארד שקל – אינו משמעותי בימים סוערים אלה. אבל פישר מבדל את עצמו מהממשלה באופן הפגנתי. פישר, הדיפלומטי תמיד, אומר הפעם: ביבי, בדיחתך התקציבית לא הצחיקתני.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

14 מחשבות על “ההומור התקציבי של נתניהו

  1. מאחז עינים עם קבלות. האם יצליח להזים את הקביעה ההיא של לינקולן? כל האנשים כל הזמן…

  2. יעד הגירעון כפי שמומלץ ע"י ה OECD אינו קדוש. הגרעון בפועל בחלק מהמדינות שאין להן בעיות בטחון בדומה לישראל הינו גבוה אף יותר מזה המומלץ לישראל ואכן "הקטנת" היעד איננה יותר מאשר WISHFUL THINKING.
    כפי שהאוצר הסתמך בעבר על גידול במסי נדל"ן מתוך מחשבה שמה שהיה הוא זה שיהיה – מבלי לקחת בחשבון את המצב האמיתי בשטח – כך הוא ממשיך.
    הרחבת ההוצאה הממשלתית אם תיעשה נכון, ויחד עם הקטנת תקציב הבטחון – תגרור בעקבותיה הגדלת ההכנסות ממיסוי – וזאת בתנאי שבמקביל – המס הישיר יועלה בהדרגה לגבי הכנסות שמעל ל 35,000 ₪ לחודש, ויוטל מס יסף על הכנסות שמעל ל 100,000 ₪ לחודש וכן הגדלת [נכון יותר החזרת המס לרמה קודמת] מס החברות, בפרט על המוסדות הפיננסיים.
    כמו כן הגדלת המע"מ באחוז [תוך הקטנתו למחצית לגבי מצרכי מזון] למרות מה שמקובל לומר שהוא מס רגרסיבי – תקל על השכבות המצויות בחמישונים הראשונים, תשפיע במקצת על האמצעי ותגרום לתשלום גבוה יותר מהחמישונים שמעליהם. [כך לפחות יוצא מסימולציה שערכתי לגבי סל הצריכה כפי שפורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011].
    מאחר ומוצרי היוקרה נרכשים בעקר ע"י החמישונים הגבוהים יותר – העלאת המע"מ תגרום להכנסה נטו ממס זה – גבוהה יותר.
    כך שיתכן שהגדלת ההוצאה הממשלתית בסופו של דבר אף תקטין את הגרעון..
    לפני שנים לא מעטות המס הישיר היה גבוה בהרבה יותר ולעומתו ההוצאה הממוצעת בפועל – נמוכה יותר – כך שניתן להחזיר את הגלגל אחורנית…
    ובכלל, לא סביר לחלוטין שמנהלי החברות הצבוריות יעזבו את הארץ בשל המס הגבוה יותר – כפי שגם בעלי החברות לא יסיטו את ההשקעות לחו"ל בשל מס החברות…
    ובא לציון גואל…

  3. פעם ראשונה שאני לא מבין מה את רוצה. הדינמיקה הפוליטית והמציאות הכלכלית התערבו בפוסט הזה באופן מוזר.
    א. המלצות הקרן התייחסו לחוב או ליחס חוב/תוצר ? נדיר שמשהו בכלל מתייחס לחוב בפני עצמו
    ב. מדוע שביקורת בינלאומית תהיה אפקטיבית כלכלית על ישראל, כאשר העולם שרוי במשבר עמוק וישראל רק בהאטה כלכלית מתונה ?
    ג. אילו לחצים אמורה לבלום מועצה תקציבית ? מצד מי ? לטובת איזה כיוון ? הרחבה או צמצום ?
    ד. להבנתי עמדת פישר חונקת את המשק עוד יותר מנתניהו, ונראה שאת מזדה איתה. מדוע ?

  4. שעיה,

    מקבלת את הצעותיך להעלאת המס. יתכנו וריאציות שונות, והן צריכות להיבחן לפרטיהן. בעיניי, העלאת מס החברות, ובעיקר על המגזר הלא-יצרני, היא קרדינלית.

  5. ארז,

    א. המלצות הקרן כמובן התיחסו ליחס חוב תוצר. תיקנתי בעקבות הערתך.
    ב. ביקורת בינלאומית תמיד אפקטיבית בין אם היא צודקת ובין אם לאו. זו נקודה שאני מנסה להדגיש כל הזמן. בעולם של תנועות הון חופשיות, השתקפות המשק במראת התקשורת ובמראת דו"חות הארגונים הבינלאומיים, ולא רק מצבו האמיתי, קובעת את גורלו. דו"ח שלילי של קרן המטבע ו/או של חברות דירוג האשראי הבינלאומיות עלול להעיף את השקל לגבהים לא-ידועים ולעשות שמות בבורסה בישראל עם כל מה שנלווה לזה.
    ג. המועצה תסייע לבלום לחצים להגדלה פראית בגירעון התקציב. ובעיקר, כפי שאמרתי, היא תעזור לנמק את עמדתה של ישראל בנושאים תקציביים, ובכך תקנה גם לצעדים פחות שגרתיים שלה לגיטמיות מקצועית.
    ד. אני מזדהה רק עם חלק אחד מעמדתו של פישר. איני מזדהה עם התעקשותו על יעד הגירעון של 2.5%. אבל, להתרשמותי, התעקשות זו היא הפגנתית ולא מהותית. מה גם, שקשה היום להגיע לדרגת שליטה כזו בתקציב שמבחינה בין גירעון של 2.5% לגירעון 3%. זאת בגלל המשבר העולמי ההולך ומחמיר, שעלול להגיע לכאן ולדרדר במהירות את הגביה ממסים.

    אני כן מזדהה עם חששו של פישר מפני גלישה לגירעון בלתי נשלט – 7% עד 8% בניסוחו שאינו מדעי במקרה הזה, אבל מבטא דאגה. הסברתי בסעיף ב' מדוע אני מזדהה, וכתבתי על כך במאמרים רבים בקטגוריה תקציב וגירעון באתר שלי. כאמור, איני חושבת שעצם הגירעון הוא הבעיה, או לפחות, הוא אינו כזו בעיה כשהוא נמשך זמן קצר. הבעיה היא ניצולה לרעה של כל סטיה מהמוסכמות על ידי הגורמים הפיננסיים הבינלאומיים.

  6. לגבי ביקורת בינלאומית: בעיקרון עוצמתה ביחס הפוך לעוצמת המדינה בה היא מוטחת, אך בפועל קיים המקרה (שהתפרסם ע"י ג'וזף סטיגליץ) של מלזיה, בנהגה באופן הפוך להמלצות קרן המטבע בסוף שנות ה-90 והשתקמה מהמשבר יותר מהר מכל מדינה שקיבלה את המלצות קרן המטבע. בעיתונות הכלכלית חסרה אלטרנטיבה כדלקמן: צמצום החוב/תוצר בטווח הבינוני באמצעות גירעון גדול בטווח קצר – קרי השקעה ציבורית מעודדת צמיחה. כמעט כל הדיון הכלכלי מתכנס סביב כמה אקסיומות: את יחס החוב/תוצר יש להקטין דווקא מצד החוב (לחנוק את המשק). ירידה בתקבולי המס מחייבת קיצוץ בתקציב המדינה (שוב חנק). עקרונית, אם התשואה על השקעה ציבורית (בדמות מיסים) גדולה מעלות גיוס החוב, הרי גיוס חוב מוצדק מבחינה כלכלית וחברתית גם יחד.
    למשל http://www.themarker.com/news/israel2021/1.666242

    מדוע אף כלכלן בקרן המטבע לא מציע מדיניות אנטי-מחזורית ? כלומר, להיכנס לגרעונות גדולים דווקא עכשיו בעת של האטה כלכלית ומשבר עולמי כדי להזרים ביקושים לכלכלה המקומית – באופן שייצור אינפלציה מתונה, וישחק דווקא את הגורמים הפיננסיים ויחזק את המגזר היצרני ? תכניות החילוץ הפיננסי בארה"ב הזרימו הון עתק כמעט אך ורק לגורמים הפיננסיים והם ספגו חלק ניכר ממנו מבלי לתמרץ את הכלכלה העולמית כמעט בכלל. המוניטריזם האידיאולוגי הנוקשה מחזק את עוצמתו היחסית של המגזר הפיננסי הן בזמן צמיחה והן לעת משבר, ללא שום צידוק.

  7. ארז,

    נוהגה ההפוך של מלזיה היה סגירת תנועות ההון שלה בזמן המשבר (לא זוכרת כרגע באיזה אופן בדיוק). אילו ישראל הייתה מצמצמת מאד את תנועות ההון קצרות הטווח אליה וממנה, כל הסיפור שלנו היה שונה. אבל אנחנו משק פתוח (אחד המשקים הפתוחים בעולם מכל בחינה) ולכן אנחנו כל כך רגישים. זו נקודה שאני מחדדת מאד בספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי", אבל אני לא יכולה לחזור על כל ההסבר בפירוט בכל פוסט (בספר זה משתרע על ששה פרקים).

    לגבי הוצאה ממשלתית. שוב, גם על כך כתבתי בספרי, והפרדתי בין הגדלת ההוצאה להגדלת הגירעון. גם בצוות הכלכלי של המחאה אנחנו מציעים להגדיל את ההוצאה באופן ניכר, אבל ממליצים להותיר גירעון מתון מהסיבות שתיארתי לעיל. אגב, אצל קיינס במקור הדגש הוא על הגדלת ההוצאה. הוא אומר שבעת שפל ניתן ללכת עד ליצירת גירעון, אבל זה לא המסלול הראשי שהוא מציע. הצלחתו של הגירעון ביצירת צמיחה ותעסוקה אינה מובנת מאליה. אתה בעצמך הבאת את הדוגמא של יצירת גירעון לשם שיקום הבנקים. כלומר, המשק צריך להיות מכוון למיצוי התועלת מהגירעון הזה. כתבתי על זה לאחרונה בשני פוסטים: זליגות קיינסיאניות – 23.4.12, ו-הזליגה הקיינסיאנית הפרועה מכולן – 30.4.12.

    ועכשיו לעיקר הפוסט הנוכחי: המלצת הקרן בדו"ח שלה לגבי ישראל לא שוללת מדיניות אנטי-מחזורית. היא מאפשרת אותה באופן מתוחכם בכך שהיא מתייחסת בסלחנות לגירעון קצר טווח, ואומרת שצריך להסתכל על תוואי שיעור החוב בטווח הבינוני – קרא שוב את מה שכתבתי למעלה. (אתה יכול גם להיכנס לדו"ח הקרן באתר בנק ישראל, הודעות לעיתונות, 2.4.2012). לשם כך, הקרן גם ממציאה את המוסד החדשני "המועצה התקציבית". תפקידה הוא בדיוק ל"הכשיר" פתרונות יצירתיים לחריגה בתקציב. הקרן גם מדברת שם על "מייצבים אוטומטיים" – הם אלה אותם גירעונות קצרי טווח הנוצרים עקב המשבר והקרן מסייעת לישראל להכשיר אותם. הכל, בתנאי שהגירעונות ינוצלו לשם צמיחה – זה בדיוק יעדה של המועצה התקציבית, ולכן פישר (שמן הסתם תרם לקרן את רוב הרעיונות בדו"ח) בהכירו את המצב כאן כל כך מתעקש על מילוי המלצות הקרן.

  8. לפי מה שאת אומרת המועצה הזו מיותרת, מפני שאין בממשלה שום לחץ להגדיל את ההוצאה. לחץ כזה קיים בחלק מציבור המוחים. כבר היום, הכנסת כמעט מנוטרלת עם השילוב של כלל הוצאה – שלא קיים במדינות אחרות, חשבי אוצר במשרדים (נטרול השרים), תקציב דו-שנתי, וחוק ההסדרים.

    דרושה דמוקרטיזציה של התקצוב:
    חיסול חוק ההסדרים – אנחנו לא במצב חירום
    2 הצבעות על תקציב – מסגרת לחוד, וחודש אחריה על הצעת התקציב

    אגב, הצוות של נייר הלקמוס מצא עבורי את הלינק המקורי על התשואה על השקעה בחינוך http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3527929,00.html
    מושג כזה אינו קיום בשיקולים של הממשלה הנוכחית, שכל הוצאה ציבורית מבחינתה תופעה מגונה, המתבצעת רק כתוצאה מכניעה ללחצים – או של הגירה לא רצויה, או של ארגוני טרור, או של מתנחלים, או של שביתות והפגנות ברחבי הארץ.

    התחושה שלי לגבי "מועצה תקציבית" היא שהשימוש הסביר בה יהיה מסגרת שתנאי הקבלה אליה הם השקפה ניאוליברלית ומהותה חיסול ההליך הדמוקרטי בקביעת מסגרת התקציב.

  9. ארז,

    ההוצאה השנה כבר מאד גדלה, והיא כנראה עוד תגדל. וההוצאה כשלעצמה אינה הבעייה: אני בעד הגדלת ההוצאה בהרבה. כתבתי מספיק על התשואה בהוצאות חיוביות שונות, כגון חינוך. אני לא מתלהבת מחוקי הוצאה, ממילא הם לא מתקיימים אף פעם – לא הטובים ולא הרעים שבהם. עם זאת, וזה עיקר הדיון כאן, אני חושבת שבמצב הנוכחי צריך להגדיל את ההכנסה ממסים במקביל להגדלת ההוצאה, והסברתי מדוע.

    אני כמובן בעד דמוקרטיזציה של התקצוב, אבל זה לחלוטין לא שייך לדיון הזה.

    לא אתווכח עם תחושתך לגבי המועצה התקציבית. אני משוכנעת שבנק ישראל בהיבט הזה הוא עם "הטובים". הם מקבלים את העובדה שיש להגדיל את ההוצאה, ובכל מקרה היא גדלה, הם רוצים גביית מסים במקביל. אבל צריך לקרוא את כל החומר הקשור לעניין כדי להשתכנע, ואולי גם נדרש רקע של השפה בה כל הגורמים האלה דיברו במשך שנים כדי להיות רגיש מספיק לשינוי המוסיקה שלהם בתקופה האחרונה, ולהיפרדותם ההדרגתית מהמודל הניאו-ליברלי. כמובן שצריך לדאוג להגדרה נכונה של תפקידי המועצה. ובכלל, כל מה שכתבתי לעיל לא היה הטפה למועצה שסמכויותיה בינתיים אינן מוגדרות, אלא ניסיון להסביר מדוע פישר נזקק לה. תחושתי היא שהוא חושש, וכדאי לקחת את החשש שלו ברצינות.

  10. עוד עניין עם ביקורת בין-לאומית עם מדיניות ישראל: את טוענת שהורדת דירוג החוב של ישראל תפגע בנו, למרות שאנחנו כמעט ולא לווים כסף בעולם, ולו רק מפני הדימוי שהיא יוצרת להשקעות בישראל. אני חושב שזו אמירה מעט דוגמטית. לא כל ההתנהגות הכלכלית מוסברת ברציונל כלכלי. למשל כעת, בעת משבר היורו, יש נהירה לאג"ח של ממשלת גרמניה, גם בריביות נמוכות מאוד, ומדינות הפריפריה בגוש מתקשות לגייס חוב, באופן כמעט בלתי תלוי בריבית. זה דומה לתגובה של גוף שנמצא בהלם – כל האנרגיה מוזרמת למרכז – גרמניה – וכל השאר ננטש. אותו משבר עולמי פועל אחרת על ארה"ב – שעברה הורדת דירוג, אך בפועל ההתנהגות הכלכלית דווקא הובילה לנהירה לאג"ח אמריקאיות, כהבעת אמון הפוכה לעמדת חברת הדירוג. בישראל ההוצאה הממשלתית גדלה, ואיתה גם הגירעון ובכל זאת האמון הכלכלי בממשלת ישראל בעליה – שיא בערכן של אג"ח של ממשלת ישראל. http://www.themarker.com/markets/1.1776705
    יש לכך יותר מהסבר אחד, אך המעניין בכתבה הוא הרעיון שממשלת ישראל נתפסת כ"גרורה" כלכלית אמריקאית והאמון בממשל המאריקאי זולג אלינו. אני הייתי מוסיף שהרכב החוב הישראלי איכותי מאוד, הכי טוב בעולם, (יחד עם גרמניה). המסקנה הפשוטה היא, שלמרות הצדקותייך, פישר טועה. הדיון החשוב צריך לעסוק במנועי צמיחה, בייחוד ציבוריים, ולא בגובה הגירעון

  11. פינגבק: כשהממשלה נראית תמיד כמו הבעיה, כל פיתרון נראה כמו קיצוץ | עמדת תצפית

  12. פינגבק: מפה ושם | עמדת תצפית

  13. פינגבק: אל מחוץ לביצה המקומית « עידן השוק החופשי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s