שלוש חופשותיי ביוון, בתשע השנים האחרונות, לוו בתחושת דכדוך שקלטתי בסביבה. דכדוך אינו משתנה מדיד, אבל אני מאמינה גדולה בתחושות בטן – גם תחושות בטן בכלכלה. אמונתי חוזקה, לפני שנים רבות, בקריאת ספרו של אבא לרנר אילוף הסוררת (עם עובד, 1975).
הספרון הקטן עוסק באינפלציית שנות ה-70, ואחד מדיוניו המרכזיים נסב על אבחון האינפלציה – אינפלציית ביקוש, אינפלציית היצע, אינפלציית שנות ה-70 הייחודית. לרנר מתאר את המדדים הכמותיים לאפיון אינפלציית ביקוש, אך קובע שהמדדים האיכותיים לא-פחות-חשובים. עודף ביקוש, על פי הבחנתו, יתבטא בתורים ארוכים של לקוחות הצובאים על מלאי המוצרים האוזל. עודף ביקוש יתבטא גם בתשומת לב מופחתת לניקיון החנויות, לפרסומות, לסידור חלונות הראווה. עודף ביקוש ישתקף ביחס לא-נחמד של המוכרים לקונים.
לרנר מכיר את נפש עמיתיו לתורת הכלכלה, לכן הוא טורח להסביר את משנתו, ולנמק את דבקותו במדדים האיכותיים: "במובן ידוע הם אנקדוטליים למשמע אוזן ולאו דווקא שיטתיים או מדעיים…אף-על- פי-כן הרי בלעדיהם אין לקבוע אם אמנם קיים הביקוש המוגזם שחזקה עליו שהוא עילת האינפלציה.
העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלו, מפני שאי-אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהם מחשבים בנתונים מספריים" (שם, עמ' 16).
התקופה שבה ביקרתי ביוון לא אופיינה באינפלציה, אלא דווקא בהאטה כלכלית. ואלה הסימנים שנתתי בה בכמה מאמרים שכתבתי בעקבות ביקוריי:
2003, איזור יפהפה במרכזו של הפלפונז – חצי האי היווני, דרומית לאתונה. מלצרים כפריים קודרים מתאמצים לדבר גרמנית עילגת. כפרים נטושים על ההרים שמסביב. שלטי נדל"ן למכירה בלב כרמי הזיתים. מנת עוף בנוסח שפל שנות ה-2000, בתפריט באנגלית של מסעדה בעיירה הסמוכה.
2007, עיירת חוף באמצע הדרך בין אתונה לסלוניקי. מלון 5 כוכבים בעסקה תיירותית. חדרים מרווחים, לובי מרשים, כל שאר הפרטים לא מפנקים: מגבות קטנות, שמפו קמצני, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה. רוב התיירים, גרמנים הבאים בטיול מאורגן. חוף הרחצה די מוזנח, המסעדות לאורך הטיילת די עזובות. דג טרי? ביוון? יש דגים צפון-אירופיים קפואים.
2009, אותה עיירה בין אתונה לסלוניקי. אפילו הגרמנים כבר לא נמצאים שם. רוב האורחים הם יוונים קשישים הבאים למרחצאות החמים שבמלון ובקרבתו. השירות במלון מדורדר. המסעדות שלאורך הטיילת ריקות. בתי המלון והפנסיונים הקטנים שלאורך הרחוב הראשי היחיד של העיירה, מקום משכנם של יוונים מהמעמד הבינוני, פועלים בתפושה דלה.
שהינו שם בדרכנו מאתונה לסלוניקי, ובחזרה. את הנסיעה עשינו בכביש אורך חדש, עטור בשלטי מממניו – האיחוד האירופי. בשני ערבינו שם, טיילנו ברחוב הראשי. מעבר לכנסייה, חיכה לנו הלונה פארק הישן: גלגל-ענק-לא-ענק, קרוסלה, רכבת קטנה, ועוד מתקנים כאלה. נראה כי בימי תפארתו, הוא אירח גדודים של ילדים. בערבים אלה, כשעמדנו על המדרכה ממול וצפינו, ספרנו משפחה אחת או שתיים לערב שלם. רוב הזמן, לא היה שם איש. שום איש, חוץ מהזקן – הבעלים הזקן. כל המתקנים עבדו, כל מאות הנורות המאירות את המתקנים דלקו.
המראה הזה, עצוב-מצחיק בנוסח סרט של צ'פלין או של פליני, עולה לשיחה ביני לבין בן-זוגי מדי פעם. זה המראה שקיבע אצלי את ההרגשה: יוון לא תישאר בגוש האירו, היא לא שייכת לשם. אני יודעת: זו הרגשה, זאת תמונה מסרט, זה לא מחקר מדעי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
כל כך יפה את כותבת. תודה.
יש כמובן נסיונות לכמת את המדדים האיכותיים האלה. כאן בלוס אנג'לס אתה שומע בחדשות דיווחים על כל מיני מדדים של תחושת הבטחון הכלכלי של אנשים, כאלה, ומונים אותם בין המדדים הכלכליים הרגילים. אבל אני מסכים שאין תחליף לתחושת הבטן שבאה מהתנסות.
אהבתיאהבתי
ארך אפיים,
תודה.
אהבתיאהבתי
ב1994 טיילנו באירלנד. ארץ יפה אנשים לבביים ועצובים-הייתה תחושה שזו ארץ שכל מי שרק יכול היה היגר-מאז עברה בום כלכלי ומשבר כלכלי eav והכל עוד עשוי להתהפך לא פעם-ייתכן שכך יקרה ביוון אבל גם לי יש תחושה שיוון לא שייכת לגוש האירו-היא לא באותה ליגה וכמו בכדורגל היא רק מפריעה למשחק
אהבתיאהבתי
גולדבלט,
גם אירלנד היא ארץ עם סיפור. אולי זה קשור לגודל, הסיפור הזה. בכל אופן, עדיף להיות פחות מעניינים. את זה אני אומרת מתוך הליגה שלנו.
אהבתיאהבתי
מעניין, גם יוון גם אירלנד הנן ארצות שמהגרים מהן. מיוון מהגרים לפחות אלפיים שנה. ההבדל הגדול בין שתיהן שיון כבר מאות שנים היא בעצמה לעצמה ואירלנד היא סניף של הממלכה המאוחדת. גם בשתיהן, במחשבה שניה, הדת היא חלק מהותי בלאומיות, אצל היונים זה כמעט כמו אצל היהודים, לא בדיוק אבל מתקרב.
אהבתיאהבתי
רני,
כן, מעניין, ואני מאמינה שכל זה בסוף מתקשר לכלכלה ולמודל הכלכלי שמדינה צריכה לבחור.
אהבתיאהבתי
"עודף ביקוש, על פי הבחנתו, יתבטא בתורים ארוכים של לקוחות הצובאים על מלאי המוצרים האוזל. עודף ביקוש יתבטא גם בתשומת לב מופחתת לניקיון החנויות, לפרסומות, לסידור חלונות הראווה. עודף ביקוש ישתקף ביחס לא-נחמד של המוכרים לקונים."
גרם לי לחשוב על נושא הדיור בארץ. ניסיתי לתרגם את הביטויים האיכותניים הללו ונראה לי שהגעתי למסקנה שממש אין עודף ביקוש לדיור בארץ (למרות שזה מוצג כך לעיתים קרובות). הרי הארץ מלאה דירות ריקות שאיש לא רוצה לגור בהן.
אהבתיאהבתי
גיא,
במודל הכלכלי מבדילים בין ביקוש לכמות מבוקשת. ביקוש הוא כל עקומת הביקוש (עקומה של מחיר בכל כמות מבוקשת), כמות מבוקשת היא נקודת שיווי המשקל על העקומה (חיתוך עם עקומת ההיצע). נראה לי שלרנר התכוון כאן לכל העקומה, וכתב בצורה חופשית ופחות מדייקת. טוב, הראיתי לכולם שאני זוכרת 'מבוא לכלכלה', אבל ברצינות, אולי מה שכתבתי כאן יכול קצת לעשות סדר.
מעבר לזה, נראה לי שיש בעיית דיור אמיתית בישראל. שוק הדיור אינו שוק אחד. יש שוק נפרד לכל סוג דירה (על פי גודל, מיקום, ושאר התכונות). ייתכן שיש עודף בקצוות (דירות יקרות, דירות במצב גרוע, דירות בפריפריה הרחוקה), ומאידך מחסור בדירה הקונוונציונלית למשפחה ממוצעת עם שלושה ילדים באזור חדרה עד גדרה.
כך או כך, ניתוח המצב הוא מורכב ודורש כניסה לפרטים. לא ראיתי ניתוח פרטני בשום דיון של הממשלה בנושא. לדעתי, גם אין היום גוף שיכול לבצע ניתוח כזה בממשלה. כך או כך, ברור שבעיית הדיור בישראל היא בעייה פתירה. צריך רק לרצות לפתור אותה.
אהבתיאהבתי
מסכים איתך בהחלט. הגגתי לאור הדברים, שההצגה המקובלת של הדברים לוקה בחסר. זה לא שרוכשי הדירות נושאים במלוא האחריות לעליות המחירים (כפי שחלק מציגים זאת) וזה גם לא שבנייה מאסיבית של דירות תפתור, כשלעצמה, את הבעיה.
אהבתיאהבתי