אפשר לקרוא לו גם החוק לעידוד צבירת הון, ההפך הגמור משמו הרשמי  – החוק לעידוד השקעות הון. ההיפך, כי השקעה היא תגובה פעילה – פונים החוצה, יוזמים, מקימים; לעומתה, צבירה היא תגובה סבילה – מסתכלים פנימה, אוגרים, יושבים על מזומנים.

צבירה היא העניין שלשמו התכנסנו עכשיו. צבירת 100 מיליארד שקל במתכונת "רווחים כלואים" במספר חברות בישראל. הכספים האלה, מקורם בהטבות מס הניתנות לחברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. שיעור ההטבה משתנה מעת לעת, אך העיקר הוא עצם ההטבה במס חברות ובמס דיבידנד הניתנת לחברות עקב השקעתם היצרנית בישראל. השקעה "מאושרת" בשפת החוק לעידוד השקעות הון.

כך, לדוגמא, שיעור מס החברות הרגיל בשנת 2012 הוא 25% מרווחי החברות הלא-מחולקים. שיעורו למפעל מאושר נע בין 5% ל-7%. שיעור מס הדיבידנד הרגיל הוא 25% ב-2012, שיעורו למפעל מאושר הוא 15%. כוונת החוק היא לעודד את הפניית את הכספים המתפנים מתוך המס המופחת להשקעה יצרנית כאן. זו הייתה רוחו מאז ומתמיד, ומפעלים שהסיטו לחו"ל קווי ייצור מוטבים, נתבעו בעבר להחזיר למדינה את ההטבות שקיבלו.

כוונת החוק הייתה ברורה לחלוטין כאשר עיקר התמיכה להשקעות ניתן במתכונת של מענק. היא הפכה להיות עמומה יותר מאז שעיקר התמיכה מתבסס על הטבות מס. כך או כך, על פי דיווחי העיתונות, מזה מספר שנים שמתנהלת התדיינות משפטית בין משרד האוצר לבין כמה מחברות הענק בישראל על שמירת זכאותן להטבות במסגרת החוק בעוד הן מושכות את רווחיהן על מנת להוציא אותן מהארץ. התדיינות זו עולה לכותרות עכשיו, ונטיית האוצר היא לסגור אותה בפשרה – לגבות מהחברות רק חלק מחבות המס שלהן.

לא נלעס כאן שוב את מה שנלעס מספיק: הדילמה בין סתימת בור התקציב לבין שמירה על עקרונות בניהול הממשלה. הסוגיה החשובה יותר היא סוגית המס הנמוך המוטל על חברות עסקיות בכלל, ושיעורו המופחת למפעלים מאושרים בפרט. מאז שנת 1986, צנח שיעור מס החברות בישראל מ-61% ל-24% ב-2011. השנה, הוא הועלה ל-25%, ומפעלים מאושרים, כאמור, משלמים הרבה פחות מזה. הם גם משלמים מס דיבידנד מופחת.

הנמכת מס החברות מאז שיאו ב-1986 אינה מקרית. היא חלק מאותו מכלול שהושת על כלכלת ישראל מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985. מכלול שמעלה על נס את העסקים. מכלול שתופש את הממשלה כהפרעה שיש למזער.

ועכשיו, רבע מאה ויותר לאחר אימוץ התפישה שהייתה אז חדשה, אפשר כבר לראות בבירור את הבעיה הקטנה הגלומה בה: היא לא עונה על יעדיה המוצהרים. תכלית תמיכתה של ממשלה בעסקים – לא משנה איזה ממשלה ואיזה עסקים – היא חיזוק תרומתם להעלאת רמת החיים בגבולות המדינה. אפשר כמובן להוסיף אליה מטרות נגזרות כגון תעסוקה מלאה ושכר נאות. אבל אין חולק על כך שההסתכלות היא פנימה – לעבר התהליכים בתוך המדינה.

עידן הגלובליזציה שינה את התפישה, במידת-מה, אך גם בעידן הזה ברור לכל, שכסף שיוצא מגבולות המדינה נתון פחות לשליטת המדינה בשימושיו ובנטייתו לחזור אליה. ובמילים אחרות, בעוד שבתוך ישראל יש בכוחה של המדינה לעקוב אחר מסלול הכספים של החברות, יכולתה לעשות כן מחוץ לגבולות המדינה היא אפסית. הן יכולות להבטיח לה שישתמשו בכסף להקמת תפקודים משלימים לאלה של המפעל שבארץ, היא לא ממש מסוגלת לבדוק את מימוש הבטחתן.

התמונה המצטיירת כעת היא של חברות הבוחרות במשך שנים שלא להשקיע את מלוא רווחיהן בהשקעה יצרנית בישראל. הן צוברות את רווחיהן, יושבות על הר של 100 מיליארד שקל, מפקידות את הכספים היכן שהן מפקידות, ונהנות ממרווח הנשימה שהכסף מקנה. כך הן יכולות לשלם למנהליהן שכר שאינו קשור לשום תרומה מציאותית, כך הן יכולות לנפח בועות נדל"ן ובורסה. שני אלה, ועצם התגבהותו של הר המזומנים בחברות, מעידים כאלף עדים  על יד קלה מדי של הממשלה במיסוי החברות. שני אלה, והתגבהות ההר, מעידים כאלף עדים על כך שהנמכת מס החברות מאז סוף שנות ה-80 לא עונה על מטרתה, ומופנית רק בחלקה הקטן להשקעה יצרנית כאן. מה עוד יש לומר? לא ברור שחייבים להעלות את מס החברות? תחת זאת, שוב ושוב, וגם לקראת התקציב הבא, "מאיימים" על מעמד הביניים.

 ***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***