ספרו של רוברט היילברונר הפילוסופים הארציים (הוצאת שלם, התשע"ב) הוא ספר כזה. כמעט דילגתי עליו עם הופעתו, אבל ביקורת של ידידי, גלעד סרי-לוי ברשימות, שכנעה אותי שהוא ראוי לרכישה ולקריאה.

הפילוסופים הארציים הוא כינוי שיווקי להוגי הכלכלה הגדולים – הלא-שיווקיים. היילברונר בוחר שלא לכתוב על כולם אלא על אלה שהוא אוהב. בחירה זו מתבררת כנכונה והספר אינו נקרא כרשימת מודלים משמימים, אלא כרומן סוחף. שבעת המופלאים שתופשים את רוב הטקסט נמנים ברובם על הכלכלנים שמופיעים בכל מקום, אם כי שניים מהם –  ובלן ושומפטר – אינם מהפופולאריים ביותר. חמשת האחרים הם אדם סמית, מלתוס, ריקרדו, קרל מרקס וקיינס. כלכלנים מעניינים נוספים מוצגים בתוך שתי קבוצות – האחת, קבוצת הסוציאליסטים האוטופיסטים, השניה, קבוצת ה"תימהונים" שהעזו לבקר את הכלכלה הוויקטוריאנית הנצלנית אך המצליחה בזמנה.

היילברונר, בהקדמה למהדורה השביעית של ספרו, שנכתבה ב-1998, מדגיש כי החוט המקשר בין נבחריו הוא היותם בעלי "חזונות" חברתיים. עובדה זו אינה מפליאה, כי היילברונר על אף שהיה פרופסור לכלכלה בארה"ב, הגדיר את עצמו כסוציאליסט רוב ימיו. בזקנתו, הוא אמנם הצהיר על יתרונו של הקפיטליזם בארגון ענייני המדינה החומריים, אך הקפיטליזם שלו היה מודל מדינת הרווחה הסקנדינבית, "שבדיה במתכונתה האידיאלית" על פי הגדרתו.

הפילוסופים הארציים, הוא ספרו הראשון של היילברונר, שיצא לאור בשנת 1953, כשמחברו היה בן 34. מכאן, אפשר לקבל מושג ראשוני על הרקע האישי והתקופתי לכתיבה. מה שבמיוחד תפש את עיני  בספר הוא צבעוניותם של גדולי הכלכלה, מצד אחד, ומלוא עושרה של תורתם, מצד שני. צבעוניות שאינה מיוצגת כראוי בהוראה האקדמית, ועושר שאינו מיוצג כראוי בפרשנויותיהם המשטיחות של הפוליטיקאים ושל התקשורת.

כך, למשל, הפרק על אדם סמית נפתח בתיאור ארוך ומפורט של מוזרויותיו. מקום רב מוקדש לכור מחצבתו האינטלקטואלי של הכלכלן הסקוטי – פילוסופיית המוסר, ולא כלכלה בהגדרתה הצרה. חיפושו של סמית אחר הרציונלי בכלכלה אינו נובע מהיעדר תפישה חברתית, היילברונר קובע, אלא מאמונה אופיינית לתקופתו בחוקיות הטבע, גם הטבע האנושי. ובניסוחו החד של היילברונר "אפילו בימינו, מתוך התעלמות בוטה מהגותו האמיתית, סמית נחשב לכלכלן שמרני, אף שהוא רחש איבה גלויה לאנשי העסקים יותר מרוב הכלכלנים הליברליים בני זמננו".

ובסיכום הדיון על סמית כותב היילברונר ככה: "למעשה, עושר העמים והתיאוריה של הרגשות המוסריים…מגלים כי סמית היה הרבה יותר מכלכלן, הוא היה פילוסוף-פסיכולוג-היסטוריון-סוציולוג, אשר הגה חזון שכלל מניעים אנושיים,"שלבים" היסטוריים, ומנגנונים כלכליים…מנקודת מבט זו, עושר העמים הוא יותר מיצירת מופת של כלכלה פוליטית. הוא חלק מתפיסה ענקית של ההרפתקה האנושית עצמה.

פרקו של היילברונר על קיינס הוא לא פחות משיר הלל לגאון שאין דומה לו: "הוא היה כלכלן, כמובן – דון בקיימברידג', על כל הכבוד והלמדנות שהתלוו למינוי כזה, אך בבואו לבחור לעצמו רעיה הוא נמנע מנשים למדניות, ובחר בפרימה בלרינה בלהקתו המפורסמת של דיאגילב. הוא הצליח להיות בעת ובעונה אחת גם יקירה של קבוצת בלומסברי, אסופת המוחות המבריקים והאוונגרדיים ביותר בבריטניה, וגם יושב ראש של חברת ביטוח חיים, תחום שאינו ידוע בשאר הרוח שבו". וכך זה נמשך ונמשך לאורך עמוד שלם. וזו רק ההתחלה, שאחריה מובאות גם כמה טעימות של קיינס, מהפחות מוכרות לציבור הרחב.

טעימה ראשונה, מתוך מכתב של קיינס להאייק:

"עליי לומר כי איננו רוצים אי-תכנון או אפילו פחות תכנון, למען האמת עליי לומר כמעט בוודאות שאנו רוצים יותר. אך התכנון חייב להתרחש בקהילה שבה אנשים רבים ככל האפשר, מנהיגים ומונהגים גם יחד, הם שותפים מלאים לעמדתך המוסרית. תכנון מתון יהיה בטוח דיו רק אם אלה המבצעים אותו יידעו להקדיש את כל לבם וכל מעייניהם לסוגיה המוסרית".

טעימה שנייה מתוך שיחה של קיינס עם מורהו, אלפרד מרשל:

"אמן הכלכלה חייב להצטיין בשילוב נדיר של כישרונות. הוא חייב להיות מתימטיקאי, היסטוריון, מדינאי, פילוסוף – בדרגה מסויימת. הוא חייב להבין סמלים ולדבר במילים. הוא חייב לחשוב על הייחודי במונחים של הכללי, ולגעת במופשט ובמוחשי באותה המחשבה…שום חלק מאופיו של האדם או ממנהגיו אינו יכול לשכון מחוץ לטווח מבטו. הוא חייב להיות חדור מטרה ומנותק בעת ובעונה אחת, מרוחק ונאצל כאמן, ועם זאת לעתים קרוב לאדמה כפוליטיקאי". 

היילברונר, כך אני מתרשמת מספרו, זכאי לתואר "אמן הכלכלה" שקיינס הגדיר. אולי לכן בפרק האחרון של ספרו, שנכתב לקראת מהדורת 1999, הוא מחדד את ההבדל בין החזון החדש של הכלכלה – המדע, לחזון המתפוגג – הקפיטליזם. קפיטליזם – לא במובן של מודל מיוחל, אלא במובן של השיטה השלטת שיש לתת עליה את הדעת. הכלכלה המדעית, לתפישתו, מזניחה את ההסתכלות הזאת. ולכן, בסיום ספרו הוא אומר: "אך כדי שהפילוסופיה הארצית במאה העשרים ואחת תוכל להביא תועלת באותה מידה שהביאה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, יש להעמיקה ולהרחיבה, בראש וראשונה בהשוואה למשקעים המיובשים שנותרנו עמם כיום".

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***