השאלה שלעיל נראית מתחכמת סתם, אך היא עומדת בבסיס הדיון המתנהל בין הממשלה לכמה חברות ענק רב-לאומיות בישראל. חברות אלה משלמות במשך שנים מס חברות מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. כמה מופחת? שיעור מס החברות הרגיל ב-2012 הוא 25% מהרווחים הלא-מחולקים. השיעור לחברה הנהנית מההטבות לעידוד השקעות הון – חברה שהשקעתה נמצאה ראויה לעידוד על ידי הממשלה –  עשוי לרדת עד ל-7% ואף ל-5%.

אכן, הטבה מרשימה, והיא מוגבלת רק לרווחיו הלא-מחולקים של המפעל. המס על רווחים המחולקים כדיבידנד – בחברה הנהנית מההטבות – עמד במשך שנים רבות על 25%, ומאז 2011, הוא עומד על 15%. להבחנה הזו בין רווחים מחולקים לרווחים לא-מחולקים יש סיבה טובה. הרווחים המחולקים הם אלה שהופכים להכנסה אישית של מחזיקי המניות במפעל. הרווחים הלא-מחולקים הם אלה הנשמרים בקופת החברות ועשויים להיות מנוצלים להשבחתן ולהרחבתן.

עשויים, אמרנו, אבל לא בהכרח מנוצלים. על פי דיווחי האוצר, נצברו אצל כמה מהחברות הגדולות בישראל "רווחים כלואים" בהיקף של 100 מיליארד שקל. הן לא השקיעו את הסכום בקווי הייצור שלהן בישראל, וגם לא משכו אותו כדיבידנד מחמת מס הדיבידנד הגבוה. הן פשוט ישבו, הפקידו את הכסף איפה שהוא, וחיכו.

מדוע הן לא השקיעו בישראל? שאלה טובה. מדוע חלקן רוצות למשוך את הכסף עכשיו, וכנראה גם למשוך את רובו לחו"ל? עוד שאלה טובה. מדוע הן רוצות למשוך דיבידנדים בתנאי מס החלים על רווחים שלא-חולקו? זו, בוודאי השאלה הכי טובה, ובפרט, שעל פי הכתוב בעיתונות, ניתן להבין גם שהן מבקשות את תנאי המס המיטיבים של 2012 על סכומים שנצברו בעבר.

פרטי המשא ומתן מובאים כהדלפות, ולא כגרסה רשמית של הצדדים המעורבים. אך נראה, כי זה סיפור שהתחיל לפני שנים מספר, לאחר שכמה מהחברות הוציאו חלק מרווחיהן לחו"ל ולא שילמו מס. בעוד שהבירור איתן נמשך, פנו חברות אחרות למשרד האוצר וביקשו להיכלל  בהסדר דומה. מדיווחי העיתונות, ניתן להתרשם ששר האוצר וחלק מבכיריו מוכנים להגיע לפשרה עם החברות. זאת, על מנת לסתום את בור התקציב עכשיו, גם אם במחיר של נסיגה מהוראות החוק ומעקרונות. ההנחה שלהם היא, שללא פשרה יישארו הרווחים כלואים בחברות ולא יניבו מס כלל בתקופה הקרובה. כך או כך, מתנהל משא ומתן ולא ברור איך הוא ייגמר. מה שכן ברור הוא שבעוד החברות מפגינות כוח, האוצר מפגין חולשה. וכאן נוגעים בלוז של הסיפור, שמכל היבט אחר הוא סיפור מס משמים: החוק לעידוד השקעות הון שונה מן הקצה אל הקצה בעשרים השנה האחרונות. ולא סתם שונה, אלא הומר בכפייה.

זהו אחד מחוקי היסוד של כלכלת ישראל. הוא נחקק בסוף שנות ה-50 על מנת לעודד את ההשקעה היצרנית – השקעה בתעשייה, השקעה בחקלאות, השקעה בתיירות. מטרותיו העיקריות היו הצמחת המשק, יצירת תעסוקה יציבה, הגדלת הייצוא עד לאיזונו עם היבוא, וקידומם של אזורי הפיתוח.

חלפו עשרות שנים, ומתכונת החוק שונתה. בעבר, הוא נסמך על מענק למפעל המשקיע, שהגיע בימיו הטובים ל-38% מערך ההשקעה בציוד ובמבנים. המענק כוון לאספקת ההון הראשוני למפעל בתחילת דרכו. היום, כספי החוק מרוכזים בעיקר בהטבות המס המתוארות לעיל שהיקפן ב-2008 הסתכם ב-5.6 מיליארד שקל. כ-72% מסך ההטבה באותה שנה מופנים לחמש חברות גדולות.

ריכוז התמיכה להשקעות הון בחמש חברות ענק אינו מקרי. ההטבה הנוכחית מאושרת אוטומטית במשרד האוצר על סמך דו"ח של רואה חשבון. היא בנויה כך שמי שגדול יותר, מרוויח יותר, זוכה בהטבה הגדולה יותר. מענקי ההשקעות, לעומתה, נבנו כך שיהיו מתכונתיים לערך ההשקעה בתוכנית הנתמכת. הם אושרו במנהלת מרכז ההשקעות. דיון שבחן את תועלתה של ההשקעה למדינה, ואת סיכויי ההצלחה שלה. דיון שהתנהל בפורום ציבורי רחב ופתוח.

השינוי הזה בגוף המחליט אינו סתמי. הוא טומן בחובו אמירה ברורה. אמירה שאף נאמרת על ידי ממשלות ישראל כבר עשרים שנה, בגלוי ומבלי להתבייש: אנחנו לא רוצים את בחישתה של הממשלה. אנחנו לא סומכים על פקידי הממשלה. מי הם שיקבעו את הקצאת ההשקעות, מה הם מבינים. אמירה יפה, והנה מה שקיבלנו בהשראתה: מתן הטבות בכפוף לתחכומם של רואי חשבון, שיקול המופעל על ידי פקידי מס במקום על ידי מומחים להשקעות, אישור הטבות באפלולית חדרי האוצר במקום בפורום ציבורי מואר. התעלמות ונסיגה מהוראות חוק, המערערות את תוקפה המוסרי של הממשלה.

ועכשיו, ממשלת ישראל ניצבת כפושטת יד לפתחן של החברות הגדולות. ממשלת ישראל נזקקת לכספי המסים. אבל מי היא שתוכל להציג בראש מורם את עמדתה. היא הממשלה שהסבירה לנו שפקידיה אינם מבינים דבר. היא הממשלה שהטיפה לנו שרק השוק יודע. היא הממשלה ששכנעה אותנו שלא צריכים ממשלה. אז מה היא רוצה עכשיו?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***