משפחת אפרוסי הייתה משפחה יהודית עשירה, שיצאה מרוסיה במאה ה-19 והתיישבה בווינה ובפריז. מקור עשרה הוא הסחר בתבואות רוסיות, ועסקיה התפשטו לחמרי גלם אחרים ולפיננסים. תולדותיה המרתקים של המשפחה מובאים על ידי אחד מצאצאיה, אדמונד דה ואל, בספרו "הארנבת עם עיני הענבר".
נישואים, לידות, אהבהבים, סכסוכי קרובים, פסלונים יפניים זעירים, והרהורים על אמנות הם חוט השדרה של הספר. אבל ישנם בתוכו גם לא מעט תיאורים מאלפים על חלקם של היהודים בכלכלה האירופית במשך שתי מאות. ומי-אם-לא אני ידאג שלא תחמיצו אף מילה מהתיאורים האלה.
הנה תיאור אחד כזה לכוחם של האפרוסים ולאופן ביטויו. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה, הם איימו להציף את השווקים העולמיים בחיטה ולהפיל את מחירה. קטע עיתונות מאותה תקופה, עושה סדר בדברים: "{היהודים}…למדו את כוחו של הנשק הזה כשהניעו את רוסיה למשוך את ידה בעת רדיפות היהודים האחרונות…בכך שהורידו את מחירם של ניירות ערך רוסיים בעשרים וארבעה אחוזים, בתוך שלושה עשר יום. 'אם תגעו בעוד אחד מבני עמנו, לא יהיה לכם אפילו רובל אחד להציל את האימפריה שלכם' אמר מישל אפרוסי, ראש החברה האודסאית, בית המסחר לתבואה הגדול בעולם (עמ' 110).
משפחת אפרוסי לא הייתה משפחת הפיננסים היהודית היחידה במאה ה-19, וגם לא הידועה שבהן. אירופה של עידן החירות והחופש האישי, מהמאה ה-18 ואילך, נפתחה ליהודים כפי שנפתחה לכל האומות ולכל המעמדות החברתיים. והיהודים, שמדורי דורות הוגבלו בעיסוקיהם, מיהרו למצות את ההזדמנות החדשה בתחום הפיננסי שבו כבר היו מצויים. תחום זה, שהיה מנודה בתרבות הנוצרית, הפך לתחום יהודי בלית ברירה.
אבל הסביבה לא העריכה את פעלם גם בעת הזאת. עורך יומון אנטישמי בפריז, בשם דרימון, סקר את מעללי היהודים ופרסם רב-מכר בנושא. בספרו "צרפת היהודית" המצוטט אצל דה-ואל (עמ' 109) הוא כתב:
"לא ייאמן באיזה חוצפה מטפלים האנשים האלה באופרציות הענק האלה, שעבורם אינן אלא מפגשי משחק פשוטים. בעסקה אחת, מישל אפרוסי קונה או מוכר שמן או חיטה בשווי עשרה או חמישה עשר מיליון. אין בעיה. הוא יושב שעתיים ליד אחד העמודים בבורסה, ידו השמאלית אוחזת באדישות בזקנו, והוא מחלק הוראות לשלושים מלחכי פנכה שמתגודדים סביבו עם עפרונות זקורים."
הספקולציה היהודית עולה לכותרות גם בווינה של מלחמת העולם הראשונה, שבה מתגורר ענף אחר של האפרוסים. התקדמות הקרבות מלווה במחסור הולך וגובר במצרכי מזון, ובספקולציה. שוב מתפרצת שנאת יהודים, למרות השתתפותם המופגנת במלחמה והצהרת הנאמנות שלהם לקיסר האוסטרי. וכפי שמעיד דה-ואל "לספסרים יש הרבה שמות, אבל עם הזמן הם הולכים ונמהלים זה בזה: אוגר מצרכים, מלווה ברבית קצוצה, אוסטיודה, גליציאני, יהודי (שם, עמ' 224).
השאיפה למחוק את התדמית היהודית הזו היא אחת מיסודות הציונות המודרנית. בעטיה, הדגישו אבות הציונות כל כך את החזרה לקרקע ולעבודת כפיים. הדגישו, אולי, עד כדי נלעגות. הדגישו, אולי, עד כדי דחיפה להיפוך המגמה בשנות ה-80 של המאה העשרים. במיוחד, נהפכה כאן המגמה בשוק ההון: משוק הון המיועד לגייס כספים לפיתוח יצרני, לשוק הון ספקולטיבי נוסח וינה ואודסה המאה ה-19, נוסח ניו-יורק המאה ה-21.
לא אלאה אתכם ואת עצמי בהסברים למה שקרה. האם זה ניצחונה של המסורת היהודית על לקחי ההיסטוריה שהיינו אמורים לשמר? מי יודע, נסתפק בכלכלנות יבשה, ובמניית האמצעים הטכניים שתמכו בגלגולנו מחדש ליהודים גלותיים.
דה-רגולציה בשוק ההון והמטבע – הסרת רוב המגבלות ואמצעי הבקרה שהיו מוטלים על הבורסה ועל המוסדות הפיננסיים האחרים. פתיחת המשק לתנועות הון פנימה והחוצה, ומשיכת ידה של הממשלה מקביעת שער החליפין של השקל. ההפרטה, ובמיוחד הפרטת קרנות הפנסיה וקופות הגמל. קבלו את הציונות הגלובלית. בעקבות המפגש בין כסף ישראלי לכסף זר היא נולדה. ציונות רחבת אופקים. ציונות שאינה מוגבלת לחלום ארץ ישראל.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
בעטיה, הדגישו אבות הציונות כל כך את החזרה לקרקע ולעבודת כפיים. not true–in palestina there were not other works to do untill the 30-ies.
אהבתיאהבתי
העובדות נגדך. חיפה יפו וירושלים התפתחו במהירות. הופיעה תעשיה זעירה. הופיעו מפעלי מתכת. הופיעה תחבורה מוטורית. התגבר חישמול הארץ. העלייה היהודית יצרה שווקים להכול. לא כאן המקום לטבלאות מספרים אכן החקלאות הייתה חשובה אבל הופיעו המון ענפי כלכלה לא חקלאיים.
אהבתיאהבתי
אני מצטער, אבל "ציונות גלובלית"-פיננסית אינה "ציונות רחבת אופקים" אלא אנטי-ציונות. מהותה של הציונות היא ריבונות של העם היהודי על חייו, ומי שמצמצם אותה הוא אנטי-ציוני, גם אם הוא עושה את זה בשם "הקטנת הממשלה" או "חופש השווקים". והדברים גלויים. אמר יורם גבאי:
"תהליך הגלובליזציה השפיע ועודנו משפיע מהותית על כל המערכת הכלכלית והחברתית במדינה. הוא משנה באופן משמעותי את מערכת ההעדפות והערכים של החברה, ומקטין את ריבונותה של הממשלה והשפעתה על התנהלות המשק לפחות בטווח הקצר."
"ככלל, הגלובליזציה מקטינה באורח משמעותי את הריבונות של המדינה בתחום הגירעון התקציבי, החוב הלאומי והאינפלציה. האם ראוי "לכפות" על הרשות המחוקקת את כללי הגלובליזציה? לדעתנו כאנשי אוצר, כן! אך האם ראוי שדבר כזה יעשה במדינה דמוקרטית? שאלה זו נשארת פתוחה."
ואמר ירום אריאב (במאי 2008, רגע לפני הקריסה הקטסטרופלית של ברוני הדה-רגולציה של המגזר הפיננסי):
"החלום הציוני לא הגיע להגשמה מלאה אפילו לא לאחר חגיגות ה-60. האתגר הוא כפול: לבסס את ישראל כמדינה בעלת כלכלה מהמתקדמות בעולם וחברה צודקת, ולהיות אבן שואבת לפזורה היהודית. קשר בריא וארוך טווח יהיה לא רק לתת תרומות אלא לעשות עסקים עם ישראל – ומתוך ישראל".
אריאב גורס כי פיתוחו של שוק ההון הישראלי והפיכתו למרכז פיננסי יוכל לענות על שני אתגרים: הוא יספק מנוע צמיחה נוסף למשק וייתן אפשרות נוחה לפזורה היהודית לפעול בישראל ולעשות בה עסקים.
"בתוך 10 שנים ישראל יכולה להפוך לאחד מעשרת המרכזים הפיננסיים המובילים בעולם. "
אז אריאב יכול אולי לסלף ולקשור את חלום גן העדן לספקולנטים אל הציונות, אבל הרצל הרי אמר:
"כשנהיה שם, יתקוממו היוצאים במחולות מסביב לעגל הזהב על שאני מרחיקם מן הבורסה.
אני אצווה לפזר אותם ברחוב ואגיד בבית הנבחרים: זה היה טוב בהיותנו בגולה. כיום חובות החירות מוטלים עלינו. קודם,אפשר היה להצדיק את המשחק בבורסה-כאשר הרוח היה נתון בכלא, נאלצנו לעסוק בממון. כעת אנו בני חורין. עתה רק העצלים רוצים בחופש המשחק ועלינו להתגבר עליהם…"
אהבתיאהבתי
רני,
אני לא מבינה איזה עובדות נגדי. לא תיארתי מה שקרה בפועל בכלכלה לפני קום המדינה. רק אמרתי ששאיפת הציונות הייתה להפוך את המגמה ולהדגיש יותר עבודת כפיים. על השאיפה המוצהרת הזו תוכל למצוא עדויות רבות בכתובים.
אהבתיאהבתי
אבשלום,
כתבתי את מה שכתבתי בקטע האחרון על "ציונות רחבת אופקים" ביותר משמץ של אירוניה. קרא שוב את כל המאמר (שלא לדבר על כל מה שאני כותבת) ותוכל לראות שהסתכלותי על הגלובליזציה מאד שונה מזו שירום אריאב מבטא באותו ראיון. שלא לדבר על ספרי שכולו חידוד של דילמת הגלובליזציה לעומת ישראליות ציונית.
אהבתיאהבתי
rani wrote against nachum and he wrong.
אהבתיאהבתי