קרבות הסחר עם סין מתלקחים מחדש. כך מבשר עמודו הראשון של ההרלד טריביון מה-13 לחודש. כדאי לשים לב למילה "מחדש". כדאי לשים לב גם לעשרות המילים המפרטות את הסיבות להשעיית הקרבות בחודשים שחלפו. ארה"ב חיכתה לביקור מנהיגה המיועד של סין בפברואר. האיחוד האירופי קיווה להיעזר בכסף הסיני לפיתרון משברו הפיננסי. שני העניינים פחות אקטואליים עכשיו, על כן השעייתם הזמנית של הקרבות היא שדורשת הסבר, לדעת מנסחי הידיעה. החזרה אליהם כנראה מובנת מאליה.
הזעם כלפי סין, בשתי מעצמות המערב, מוזן על ידי מגמת שער החליפין של היואן. שער המטבע הסיני כלפי הדולר ושאר המטבעות אינו נקבע בשוק החופשי, כנהוג ברוב המדינות המתועשות, והוא גבוה מערכו האמיתי על פי ההערכה השגורה. היגיון כלכלי פשוט קורא להתחזקות היואן בעקבות העודף הנצחי במאזן הסחר הסיני. אבל סין מטפחת את חולשת היואן שלה, כדי לשמור על יתרונה התחרותי בשווקים הבינלאומיים. בלחץ המערב, חוזק היואן בשנים 2010 ו-2011. בשנה האחרונה, הסינים שוב פועלים להחלשתו.
ניהול שער מטבע "הוגן" – שער מטבע שמתנייד במידת ספונטאניות כלשהי – הוא תנאי הכרחי לסחר הוגן על פי ההסכמה השוררת במדינות המתועשות ובמוסדות הסחר הבינלאומיים. אבל לסין דעה משלה, או אינטרס משלה – אינטרס של אחזקת קצב צמיחה מפואר בכלכלה עולמית דועכת. על כן, הסינים מתעקשים על תרגילי המטבע שלהם, ומדינות המערב אינן מצליחות לאכוף עליהם את כללי המשחק הנכונים לטעמן.
תסכולו של המערב על קוצר ידו בחזית המטבע מתפרץ ביתר שאת בחזית הסחר עם סין. במיוחד, שאף בחזית זו הסינים לא ממש מתנהגים יפה. הוסיפו את התקרבותן של הבחירות בארה"ב, וקבלו אחדות דעים נדירה בין מיט רומני לחברי קונגרס דמוקרטים ולאיגודים מקצועיים. כולם מתגייסים להגן על התעסוקה במגזרים החשופים לתחרות חיצונית. כולם שותפים להעלאת העניינים הבאים לדיון:
חלקי רכב: 150 נציגי הקונגרס האמריקאי מכינים מכתב משותף לאובמה, הדורש לבדוק את התנהלות הסינים בענף. לטענתם, ממשלת סין מפירה את חוקי הסחר האמריקנים בסייעה להחדרת החלקים הסינים לארה"ב.
מכוניות: מנגד, סין עצמה חוסמת יבוא מכוניות זרות ברכישותיה הממשלתיות. כל 140 דגמי הרכב שהיא מתירה לעובדי ממשלתה לרכוש הם דגמים סיניים. תרגיל ההפניה לתוצרת מקומית הוא תרגיל מקובל ברכישות ממשלתיות. מקובל, ועם זאת אסור על פי ההסכמים הבינלאומיים.
מתכות נדירות: סין מגבילה את ייצואן של מתכות חיוניות לטכנולוגיה מתוחכמת, מתכות נדירות המופקות בתחומה. זאת, על פי הסברה, במטרה לחבל בייצורן של מדינות מתחרות.
לוחות סולאריים: הטענה על סבסוד ממשלתי בענף הלוחות הסולאריים בסין מתבררת בימים אלה במשרד התעשייה והמסחר האמריקאי. סבסוד ממשלתי לתעשיית ייצוא אסור על פי הסכמי הסחר הבינלאומיים. זאת, משום שהוא מעוות את תנאיה ה"טבעיים" של התחרות, ומציג מצג שווא של היתרונות והחסרונות בכל מדינה.
חוק נגד סובסידיות: על הפרק, נמצא עדכונו של החוק האמריקאי המאפשר למנוע כניסה של סחורות מיובאות שזכו לסבסוד ממשלתי ממקור המוגדר ככלכלה-שאינה-כלכלת-שוק. סבסוד ממשלתי בייצוא אסור תמיד, וההדגשה של כלכלת-לא-שוק מעידה על תפירתו של החוק לגזרה הסינית, ולגזרת המדינות הדומות לה.
הסיפורים שלעיל, כל סיפור ועושר פרטיו, עשויים למשוך דיון של שנים בממשל האמריקאי ובארגון הסחר העולמי. גם אם הקואליציה הפוליטית בארה"ב תהיה כולה בעד הגבלות הסחר המוצעות, עדיין יימצאו יבואנים שיילחמו על זכותם לייבא. הדיון המשפטי, כרגיל, יתקשה לקבוע מהו "סחר הוגן".
מודל היסוד של הסחר הבינלאומי בכלכלה, המודל של דוד ריקארדו, לכאורה יודע מהו סחר הוגן. הוא מטיף לסחר חופשי לגמרי. אבל, הסחר ההוגן שלו מושתת על תנאי יסוד מפורש שמשום-מה מושמט מרוב הדיונים הפופולאריים: אי-זרימה של הון מארץ לארץ. כי אחרת ההון זורם לארץ העבודה הזולה, מייצר שם את הסחורה, ומייצא אותה לשווקים הבינלאומיים – בדיוק כפי שקורה עכשיו: כמה הון השקעה מערבי זורם לסין יום-יום.
המודל של ריקארדו מניח בסמוי גם מצב של תעסוקה מלאה בכל המדינות השותפות. כי, אחרת, כדאי למדינות העניות לגזול תעסוקה מהעשירות בעזרת מכירת סחורות אליהן. מצב האבטלה מאפשר להן להגדיל את התעסוקה אצלן על סמך היצוא, מבלי לרכוש רכישה מאזנת בחוץ, בדיוק כפי שקורה עכשיו. שיעור האבטלה הרשמי של סין אמנם נמוך, אך הוא נמדד רק על חלק מזערי מכוח העבודה. שיעור האבטלה האמיתי הוא דו-ספרתי. על פי האומדן, עשרות ומאות מיליוני סינים מתקיימים בקושי מחקלאות פרימיטיבית, והם בדרכם לערים הגדולות או שהם כבר שם במעמד של מחפשי עבודה לא-רשומים.
בהיעדר התנאים לעולם המושלם שריקארדו הגה, מודל הסחר המציאותי הופך להיות אינספור מודלים או מצבים מורכבים המחייבים התמודדות פרטנית. הכרת המורכבות הזו היא שמבהירה את פרקטיקת הסחר של ארה"ב ושל האיחוד האירופי.
זה לא ריקארדו, המודל שבו אנו חיים, אומרים העוסקים בסחר יום-יום. זה גם לא מודל מוגדר אחר, שמתקיימת לגביו הכללה ידועה. ישנם אמנם בכלכלה מודלים רבים – מה יעשו חכמי האקדמיה אם לא יבנו מודלים מבוקר עד ערב – אבל אף אחד מהם אינו מתאר את המקרה הפרטי שלנו. אנחנו לא מבינים את המודל שלנו על כל השלכותיו. אנחנו רואים שהוא גוזל מאתנו תעסוקה. אנחנו רואים שסין וחברותיה גוזלות תעסוקה מהמערב מאז היפתחותו אליהן. על כן, בלית-ברירה, אנחנו מתמקחים על כל פרט. אנחנו מתעקשים על איזון סביר בין הייצוא ליבוא.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
פרופ' הא ג'ון צ'אנג, בספר "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם", מתאר עוד תחום שבו ממש לא מתקיים "סחר חופשי" – עובדים.
אם הסחר היה חופשי לגמרי אז גם הייתה מותרת הגירה חופשית של עובדים ממדינה למדינה (דבר שהוא נוראי לטעמי). הגירה חופשית כזאת לא קיימת.
אהבתיאהבתי
סער,
כמובן. הנחת היסוד של ריקארדו מדברת גם על אי-זרימת עובדים, במקביל לאי-זרימת הון. לא הזכרתי זרימת עובדים כאן, משום שהיא עדיין מוגבלת במידה רבה. זרימת עובדים מארץ לארץ (והעסקתם בייצור בארץ ההגירה) יכולה להחליף זרימה ישירה של סחורות הארץ שממנה היגרו לארץ ההגירה.
אהבתיאהבתי
דווקא לגבי סין ויצוא עובדים לישראל, זו נקודה מעניינת.
הסינים כבר מייצאים כוח עבודה זול לישראל (בעיקר לענף הבניין). וכאן אנחנו מגלים עוד כשל של המודל:
מכיוון שהעובד הוא לא רק מספר במודל אלא גם אדם שהוא תבנית נוף מולדתו, ובמילים אחרות: הוא בן התרבות הסינית, דובר את השפה הסינית ויש לו משפחה בסין. מנגד, גם לחברה הישראלית יש איזו תבנית נוף מולדת שהיא מעוניינת לשמר ולא להטביע בתוך המון מהגרים סינים, השורה התחתונה היא שגם כאשר כוח העבודה נייד, חלק ניכר מהתמורה על העבודה עובר בחזרה לסין, ולא נשאר בארץ ההגירה. עוד סוג של אימפריאליזם (או מרקנטליזם, שזה לא מאוד שונה. בשניהם מדובר כנראה על שלבים בהפיכתה של כלכלה חקלאית לכלכלת שוק קפיטליסטית) סיני.
כדאי לשיב לב לפוטנציאל להרחבת התופעה, סביב הרמיזות לאפשרות שקו הרכבת לאילת יבנה (ויתופעל) על ידי חברות סיניות, ואולי גם נמלי הים של אילת ואשדוד.
אהבתיאהבתי
אבשלום,
נכון, הדברים אינם מוחלטים. זרימת העובדים הסינים לישראל מוגבלת, למזלנו. אבל, הגלובליזציה בהחלט מתבטאת כאן במספר פנים: יבוא סחורות מסין לישראל,יבוא עובדים מסין לישראל, זרימת הון מישראל לסין על מנת לייצר שם בזול, ואתה מוסיף גם יבוא הון מסין לישראל. כל קשר כזה יכולים להיות בו צדדים טובים, אבל חשוב גם להיות ער לבעיות שהוא נושא אתו.
אהבתיאהבתי
"מצב האבטלה מאפשר להן להגדיל את התעסוקה אצלן על סמך היצוא, מבלי לרכוש רכישה מאזנת בחוץ, בדיוק כפי שקורה עכשיו".
בתור אדם עם הבנה מוגבלת בכלכלה, יש לי שאלה על המשפט האחרון: הייצוא מכניס לסין דולרים. מה סין יכולה לעשות עם הדולרים האלה, אם היא לא מבצעת רכישה מאזנת בחוץ? היא יכולה פשוט לחסוך אותם, אבל אז, איך היא תשלם לעובדים הנוספים שהיא מעסיקה, שמקבלים משכורת ביואנים?
אהבתיאהבתי
אור,
סין יכולה לשמור את הדולרים אצלה במרתפים. היא יכולה להשקיע בנדל"ן במערב. היא יכולה להשקיע באג"ח של חברות ושל ממשלה. וזה מה שהיא עושה. היא משקיעה מעט במיזמים יצרניים במערב. את השכר ביואנים היא משלמת מתוך התזרים השוטף שלה.
אהבתיאהבתי
תמר, תודה רבה על התגובה. עדיין, אם הממשלה הסינית משקיע את הדולרים בחו"ל, הרי שבאיזשהו שלב, כשהיא תרצה להשתמש ברווחים, היא תצטרך לבצע רכישה מאזנת? ואם היא משלמת את המשכורות מתוך התזרים השוטף, איך הייצוא עוזר לה להגדיל את התעסוקה?
אהבתיאהבתי
אור,
הממשלה הסינית יכולה להמיר את הדולרים ליואנים ולא לרכוש שום דבר בחוץ.
אהבתיאהבתי
קו הרכבת מאילת לאשדוד הוא נקודה מאוד מעניינת, כי הוא בעיקר ישמש כאלטרנטיבה תחבורתית בינבשתית.
דווקא כאן מדובר בהשקעה אסרטגית סינית בישראל, עם שלטון לא יציב במצרים המייצר אזושהי חוסר ודאות לגבי הסיכון והמחיר שידרש עבור מעבר סחורות דרך תעלת סואץ, ציר רכבת אילת אשדוד זה פתרון מעולה.
גם זה שכסף סיני משמעותי שהושקע בישראל, יעשה אותם יותר פרו ציוניים
בקיצור, עדיף שניתן למעצמות להתגושש זו בזו, ונמצא את הדרך להנות מכל העולמות. אגב, מאחר והלובי הקבלני מספיק חזק, אילו לא היו מביאים סיניים, אז היו מביאים טורקים, פלסטינים, אתיופים, פיליפינים, או אחרים.
תחשבו ספציפית על הסינים בתור עוד פרוייקט "תגלית", זה נכון שהם מזרימים כסף הביתה, אבל זה כסף שהולך לסין במקום לטורקיה, טול כרם, או אדיס אבבה. אני חושב שישראל היא עוד ארץ אפשרויות בלתי מוגבלת לסיני הממוצע, משרתת את האינטרס הלאומי שלנו
אהבתיאהבתי
גל
במיוחד בהתחשב במיקום הפרוייקט (וגם בהיקפו), סביר להניח שמעט מאוד אנשים יראו בכלל את הסינים האלה. סביר להניח שהם יגורו במחנות מגורים נודדים לאורך הקו, מופרדים מהישובים הישראלים. אפשר לקבל דוגמא, אם נברר עד כמה הורגשו בחיפה העובדים הסינים שחפרו את מנהרות הכרמל. הכסף הסיני שיושקע בישראל לא יעשה אותם פרו-ציוניים, אלא יתן להם אחיזה והשפעה בישראל. הטיעון שאם לא יביאו סינים יביאו טורקים הוא לא טיעון תקף בויכוח האם צריך להעסיק עובדים זרים או ישראלים. אם ארץ ישראל תהפוך להיות "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" עבור הסיני (והקבלן שמעסיק אותו), היא תהפוך להיות סין על אפשרויותיה המאוד מוגבלות עבור העובד הישראלי.
לגבי השאלה של התגוששות המעצמות, הציונות נהגה להעדיף עמדה נייטרלית, ולא קשר שהוא תלות במעצמה ספציפית. כתבתי על זה ביומן הרשת שלי: http://observpost.wordpress.com/2012/03/21/zionist-rail/
אהבתיאהבתי
גל,
המצב שאתה מתאר הוא של עבודות תשתית, והוא קצת שונה מהמצבים השונים של ייצור בתעשייה שאני תיארתי לעיל.
ובכלל, לאורך עשרות מאמרים בבלוג הזה אני מנסה לומר שגלולבליזציה היא עניין מורכב: כל מקרה לגופו. הבעיה שלי היא שלא כך רואים את הבעיה בממשלת ישראל, אלא מניחים אוטומטית שכל כניסה של משקיע זר היא נפלאה וכל עסקת יבוא היא תמצית היתרון היחסי. זו אינה הגישה המקובלת במדינות הנאורות המטיפות לחופש כלכלי בינלאומי. הן כן בודקות עסקות בפינצטה, וזה מה שצריך לעורר מחשבה.
אהבתיאהבתי